עיר של גיבורים- פרק 34- רוחות הגורל (+הודעה!)

"שום דבר לא נשאר לנצח."- נטשה רומנוף, האלמנה השחורה

טאי ומק היו בראש הקבוצה כשהלכו ברחוב חזרה למגדל הנוקמים הישר מבית החולים "מאונט סיני", זאת לאחר שגילו את הדבר שבלבל אותם כהוגן, הידיעה על ליילה. הם התווכחו בינם לבין עצמם, ניסו להבין איך זה הגיוני שהבחורה הזאת בוודאות קשורה ליום המזוויע שעבר עליהם נמצאת במצב בו גם אם תרצה לא תוכל לאשר את התיאוריה הזאת.
כבר היה מאוחר. אילו היו מסוגלים לחשוב על כל דרך להמשיך לבצע את משימתם כפי שהיה במהלך היום, השעה המאוחרת הכהתה את חושיהם מדי כדי שיוכלו באמת לשמור על רצף מחשבה אחיד. כל מה שרצו היה לנוח, גם אם עיסוקיהם אסרו עליהם להיכנע לכך.
אף אחד לא דיבר, על כלום. אפילו אלכס, שבדרך כלל מנסה להוציא כמה שיותר מידע, חיוני או לא חיוני, מהסובבים אותה סתמה את פיה.
"למה המגדל חשוך?" היא הבחינה לפתע כשהגיעו למקום. היא הסבה את תשומת ליבם לפרט המשונה הזה, כי בהתחשב והם היו האחרונים לעזוב את המבנה הריק, לא היה הגיוני.
"אולי ג'רוויס כיבה אותו כי אין אף אחד?" טסה תהתה.
"את באמת מאמינה לזה?" טאי שאל.
"לא ממש. זו לא סיבה טובה." היא נאנחה.
"מה עושים? נכנסים?" הייזל שאלה.
"יש ברירה?" מק הוסיף והתקדם הישר פנימה. טאי הלך אחריו, ואז טסה, אז אלכס ואחרונה הייתה הייזל. טסה מצאה את המתג וניסתה להדליק את האור, אך זה היה חסר תועלת. היא העלתה על ידה כפפת שריון אדומה יחידה והשתמשה באור שלה כדי לבחון את הקומה.
"רגע," הייזל אמרה. "לי אמורה להיות פה." נזכרה. היא לקחה את הטלפון הנייד שלה והתקשרה. כולם חיכו לה בזמן שהיא חיכתה. "תא קולי." השיבה לאחר מספר שניות. "אולי משהו קרה."
"לא עוד אחד…" אלכס נאנחה. היא תפסה בפרק כף ידה, סובבה משהו שהיה כרוך עליה והדליקה גם היא פנס, אחד שחובר לצמיד העבה שענדה.
"בואו." טאי סימן לטסה לבוא איתו. הם התקדמו במעלה המדרגות, היא הלכה לפניו כדי להאיר את הדרך.
"מה עם ארון החשמל של הבניין?" הייזל שאלה.
"יש גנראטור גיבוי." טסה הסבירה. "אם הוא לא פועל, אז משהו קרה."
"את בטוחה?" הייזל פקפקה בכך.
"די בטוחה, כן." טסה השיבה לה בקשיחות. "אבל את מוזמנת לא להאמין לי."
"אל תעשו את זה עכשיו." טאי ביקש מהן. הוא נאנח.
החבורה המשיכה ללכת במסדרונות המגדל, פנו לכיוון חדר המנוחה, המקום הראשון בו יוכלו לחפש והאחרון בו ראו את האחרים. לטסה הייתה תחושה טובה ששם זה המקום הטוב ביותר להתחיל.
היא פתחה את הדלת בחריקה. מבעד לשקט הם שמעו קולות חשוכים, מעין ייבובים שקטים שניסו להסתתר מפניהם.
"יש כאן מישהו?" היא העיזה לשאול.
"אלה אתם?" היא שמעה קול נשי מוכר פונה אליהם. היא התקדמה עוד יותר פנימה, השאר אחריה. היא האירה עם ידה אל עבר המיטות, משם זחלה בעדינות היילי שהתחבאה מתחת לאחת מהן. היא השתדלה לשמור על איפוק מצידה, אבל הבחינו שהייתה די מפוחדת.
"לי…" הייזל התקרבה אליה בעדינות. היא נתפסה בחיבוקה החזק. "מה קרה?" שאלה אותה.
היילי התרחקה ממנה מעט, פניה נראו אדומות מולה אף על פי האפלה ששררה בחדר. היא שמרה על הלחץ שתקף אותה בפנים. היא ניגבה את פניה. "אתם תצחקו עליי."
"אנחנו לא." הייזל הבטיחה לה. זו הסתכלה עליה, על מבטה ראתה שהייתה כנה לחלוטין. היא החליטה להאמין לה ולדבר.
היילי לקחה נשימה עמוקה. "ראיתי… ראיתי רוח." קולה לחש. הייזל פערה את עיניה בהפתעה.
"רוח? רוח רפאים?" שאלה בתהייה. היילי הנהנה במהירות.
"מה רוח?" אלכס נאחזה בזרועו החסונה של מק בפחד. הוא התיישר עם גבו בהפתעה. "בחלל אין רוחות."
"אבל יש תמנוני ענק." טסה העירה. "ומשום מה את מפחדת יותר מישות חסרת גוף שהייתה פעם בן אדם?"
"בני אדם הרבה יותר נוראיים מכל יצור מפלצתי כלשהו." אלכס הרימה את סנטרה כמציבה עובדה. טסה עיקמה את פיה והרימה גבה.
"אין דבר כזה רוחות." מק הסביר להם. "לא באופן המקובל, לפחות."
"אז איך ראיתי אותו?" היילי כעסה על שפקפקו בה.
"אותו?" טאי שאל.
היילי הנהנה. "זה היה אדם מבוגר, עם שיער חום ולבוש מחויט." הסבירה.
"יש, אנחנו נרדפים על ידי נשמתו הכעוסה של פיל קולסון המת!" טסה קראה קריאה עוקצנית למדי. היא לא בדיוק האמינה לכל הסיפור הזה, הגישה שלה בהחלט הודיעה על כך. היילי, כמו כולם, שמה לב לכך ונאנחה בתסכול עצבני.
"רק שקולסון לא מת." טאי ומק אמרו יחדיו כמקהלה. הם הסתכלו זה על זה, ואז התעלמו מכך. טסה העלתה חיוך קל בגלל הפעם הנדירה בה חשבו על אותו הדבר.
"אני אומרת לכם, זה נכון." היילי התעקשה. "אני אראה לכם!" היא התקדמה והלכה.
אלכס בחנה אותה כשעברה על פניה. "אני לא ממש בקיאה בדברים האלה, אבל אני די בטוחה שהחוק החשוב ביותר במצבים כאלה זה לא לחזור למוקד האירוע." היא אמרה.
"ברוכה הבאה ל'נוקמים'." טסה קיבלה אותה רשמית, והסתובבה ללכת אחרי היילי, סקרנית מאוד לדעת מה הסיבה האמיתית לבהלה שלה.
היילי הייתה נחושה להוכיח להם שצדקה, מה שהיה שונה לגמרי מפעולת המחבוא שעשתה מפני אותה תגלית על טבעית במשך כל הזמן הזה. כנראה שזה היה חשוב לה יותר. למרות שלא הייתה קשורה לקלינט ברטון בדם, היה דבר אחד משותף בין שניהם- אין דבר יותר חשוב מלהוכיח לספקנים שמה שאמרה לא היה שקר.
הם ירדו מטה, למקום אליו אף אחד מהם לא רצה לגשת אליו- אל החדר בו שמרו על מאמניהם הרדומים עד שימצאו דרך להעיר אותם. שם, החדר הזה, אילו היו מתקרבים עוד, היו נזכרים יותר במשימתם ובכך שעדיין לא הצליחו לסיים אותה בסוף טוב.
רוחות קרירות נשבו עליהם בעדינות והוכיחו שמשהו לא בסדר. רוחות במסדרונות הבניין המרוקן מחשמל? משהו במה שהיילי אמרה לפתע נראה קצת יותר הגיוני.
"יש לי הרגשה רעה." טסה אמרה אל טאי בשקט. "מה אם מישהו פרץ לכאן?"
"יש לך את השריון שלך." הוא הזכיר לה.
"אבל היחידה שבאמת נלחמתי מולה הייתה אליה, וגם זה בקושי."
"את תהיי בסדר." הוא טפח על כתפה. "זו רק רוח."
"רק? מצחיק." היא נחרה בעצבנות.
חריקות נוספות נשמעו סביבם ממקורות לא בטוחים. האווירה הפכה קודמת, לרגע כולם החלו להאמין במה שהיילי אמרה להם. רוחות? באמת? לא מספיק כל הצרות שעל ראשם, עכשיו גם רוחות רפאים?
דלת החדר נפרצה בסערה והבהילה אותם במכה אכזרית. היא הוטחה על צירה שכמעט ונשבר, קטלה את אוזניהם עם הרעש, והילה לבנה עדינה הוסיפה להופיע ופתאום להיעלם בעומק המסדרון.
"רוח!" היילי קראה בבהלה.
"תתכופפו!" הם שמעו קריאה חזקה מאחוריהם. זו הייתה שייכת לאדם, שרץ לכיוונם ונשקו שלוף ודרוך לפגיעה. הם עשו כדבריו ונפלו אל הרצפה. חצו המתוח עף קדימה וגלש על הרצפה הקרה כשעבר וחלף על פני דמות הגבר העמומה שעמדה מולם. הוא פגע, כמובן, אבל מה מוצלח בפגיעה במשהו אפילו לא מוחשי?
"אתה כיוונת על רוח?" דאש הייתה לצידו, היא התקדמה בריצה כשבידיה החזיקה כדורי להבת אש לפיזור אור, וגערה בו על בחירת המעשים הפזיזה שלו. "ומאיפה הוצאת את הנשק בכלל?" הוסיפה לשאול.
"אמרתי לך שאני מחביא אותם." הוא הזכיר.
השאר התרוממו על רגליהם וצפו בגבר, הרוח, כביכול, שעמד מולם. הבעתו הייתה זעופה, עיניו מושפלות אל החזה שלו שם עבר החץ איתו הותקף. לפי תיאורה של היילי זיהו שהיה אותו אחד שדיברה עליו- לבוש חליפה מחויטת שחורה, בעל שיער חום, זקן צרפתי כהה ופאות לחיים מולבנות. הוא כעס.
"אתה- באמת ניסית לירות עליי?" בקולו הנמוך התקשה להאמין לחוסר ההיגיון הבריא של ברטון הצעיר. אדם האדים מבושה.
"אה, מר סטריינג'!" הוא התפלא.
"זה דוקטור, דוקטור סטריינג'." הוא תיקן אותו בתוקף. "לא חשבתי שכשאפרד לרגע מהגוף הגשמי שלי תקרה כזאת מהומה. רוחות? באמת?" הוא נאנח.
היילי האדימה כמו אדם.
"אמרתי לכם." מק העיר.
"אין לי יותר מדי זמן," סטריינג' אמר. "אני צריך לדבר אתכם."