עיר של גיבורים- פרק 33- המפלצת ירוקת העיניים (הודעה/בקשה)
"ויקטור, אתה תמיד חשבת שאתה אלוהים. עכשיו תתרחק!"- סוזן סטורם, האישה הבלתי נראית
הייתה כבר שעת לילה מאוחרת מספיק כדי שאליה תחוש עייפה בכדי שתצליח להירדם. היא שכבה לה על הספה בסלון, מול האח הבוער, עיניה הכבדות נעצמו בעדינות. היא כבר התחילה לחלום. היה לה מקום משלה, חדר משלה, שאיידן ארגן לה, אבל היא לא הרגישה בנוח להשתמש בו. היא חשבה, אם תשתמש בו זה יאמר משהו, זה יאמר שהיא מרגישה בטוחה מספיק לישון על מיטה שאינה שלה, במקום שאפילו לא נחשב לה לבית, זה יאמר שהיא שכחה מהיכן באה.
היא לא שכחה. ממש לא. והיא לא הצליחה גם להבין איך הצליחה להירדם עם כל המחשבות הטורדניות על סיימון, על המזימה שלו, על חדר הזוועות שלו אליו נכנסה. היא פחדה. פחדה לעשות משהו שיוביל לטעות, שתוביל לסבל, שיוביל לאסון. כמו שתמיד קרה כשניסתה.
אסור היה לה להתערב. היא רק תשבש את הליכי הדברים, אפילו שזה לא רצונה.
"הו, אליה, יקירתי," היא שמעה את קולו של איידן מדבר אליה בעדינות. עיניה נפקחו, התקשו להישאר כך מהרצון שלה לחזור לנמנם. היא נחה על גבה, פניו הסתכלו עליה מלמעלה. הוא חייך אליה חיוך מסוים שלא הבינה. "אל תישני. אני צריך לדבר איתך."
"לדבר איתי?" שאלה. הוא פנה אל הספה והתיישב לצד רגליה.
"כן." הוא אחז עם ידיו הקרות על קרסוליה. היא נרתעה מהמגע המקפיא הקשיח הזה.
"על מה?" היא התרוממה עם ידיה לתנוחת ישיבה. היא נאנחה.
"מה אמרת להם?" הוא שאל. היא שפשפה את עיניה, לא הבינה.
"על מה אתה מדבר?" שאלה אותו מחדש. הוא שב לתפוס בקרסולה, הפעם יותר חזק, הפעם כשניסתה להחזיר את רגלה אליה לא הצליחה להשתחרר ממנו. וודאי, היא לא באמת השתמשה במלוא כוחה, אז הייתה פוגעת בו. "עזוב אותי."
"לא עד שתגידי לי מה אמרת להם." קולו היה עוין כלפיה. מבטו התקשח.
"אתה באמת הולך לשם?" היא הידקה את אגרופיה. "אתה לא תנצח אותי בקרב, אל תנסה."
איידן החליש את אחיזתו ממנה. "לא באתי לריב." הוא אמר לה. "אני רק רוצה לדעת מה אמרת להם."
"אמרתי למי?" שאלה.
"לחברים שלך."
היא הבינה. "הם לא חברים שלי." היא תיקנה אותו.
"זה לא משנה בשבילי." הוא יידע אותה. "הם מצאו אותי. הם יודעים שאת כאן. איך?"
אסור היה לה לומר אך היא ידעה. הילדה הזאת, היורשת של סטאר-לורד ההוא, שומר גלקסיה, היא דיברה איתה, והיא הבינה את הרמז שלה. כן… זה היה בכוונה. "אז אולי הזכרתי את השם שלך." היא התייחסה לכך כאילו היה פרט חסר חשיבות. "מה זה משנה?"
"הם חושדים." אמר לה. "וגם אני." הוא התרומם, ניגש מאחוריה במהירות ותפס בכתפיה בחוזקה. היא קפצה בעדינות במקומה. "את איתי או איתם?"
"אתה פרנואיד." אמרה.
"אני נתתי לך מקום. נתתי לך אוכל, מיטה לישון עליה, תקווה, חיבה… ככה את גומלת לי? בהסגרתי לאויב?"
"אתה התכוונת לרצוח את אבא שלי!" היא התרוממה בכוח והעיפה אותו ממנה לאחור. "באמת חשבת שאשתף פעולה בכזה עיוורון?"
"קיוויתי שאת טיפשה יותר." הוא הודה, ניקה את בגדיו ממגעה ויישר אותם מחדש.
"מה אתה יודע," ליבה האיץ פעימותיו בכעס גם כשלא התכוונה. "גם אני." היא הרגישה איך הדם הנגוע שלה זורם בעורקיה, מגיע לכל איבר בגופה ונותן לה כוח. לפי מבטו ההמום המוכר של איידן, היא השתנתה. עורה הפך ירוק יותר, שמלתה החלה להיקרע. ראייתה החלה להיטשטש ועם זאת גם לזהות כל חלקיק מאיים שהתקרב אליה. צבעי המציאות דעכו לה, רגשותיה התערבלו, היא לא ידעה מה נכון ומה לא, או שבעצם לא היה לה אכפת. רק אחד עמד מולה, אחד שהיה עליה לנטרל.
"מדהים." הוא אמר עליה, קולו הדהד באוזניה. "ראיתי אותך קודם, אבל לחזות בשינוי… חבל שאת לא קלה כמו אבא שלך."
היא התנפלה עליו בסערה והטיחה את גופו על הקיר מולה. הוא יצר בו חור קעור והשתטח על הרצפה, נפלו עליו כמה לבנים שאיבדו את אחיזתם במבנה המיושן. הוא מת? חשבה. היא הכתה בו חזק מדי? אותם חלקי בטון רעדו על גבו כשהתרומם בזהירות על רגליו. הוא שרד, ועוד יותר מזה, לא נגרם לו שום נזק. הוא הסתכל עליה, בחן אותה היטב, הרים את ידו מעלה.
"את לא היחידה עם יכולות מיוחדות." הוא אמר ובהרף עין נכלא בשריון מתכת שהתאחד על גופו מיד. גלימה שחורה שברדסה נכרך מעל ראשו ושהשתלשלה במורד גבו עד הרצפה נוספה למראה המזכיר-משהו שלו. היא נעה במשב רוח בלתי מוסבר. "מה את אומרת על כשפים?" הוא השליך לכיוונה את זרוע המתכת שלו והעיף אותה בכוח בלתי נראה לאחור, מהר כל כך, חזק כל כך, עד שגרם לפרצה של שבר בקיר האחוזה ובכך גם גירש אותה מתוך המבנה.
"אדון ואן דום!" הוגו, משרתו, הגיע למקום האירוע בעקבות הקולות. הוא חזה בו עוטה את חליפתו, ואת אליה הרגזנית מנסה להתאושש מהפגיעה הלא צפויה שקיבלה. "חיי זקנו של אודין!" הוא אמר בבהלה, נעלם במערבולת ירוקה של קסם למקום אחר.
"פחדן." איידן העיר לעצמו. הוא העלה את גופו באוויר והתקדם לכיוונה של אליה. "העלמה באנר." רעשי ברקים ריצדו מסביב לזרועותיו בזמן שהתכונן לתקוף. "אני מניח שזה הזמן לומר שלום." הוא ירה לכיוונה חצי אנרגיה חדים והפיל אותה שוב ארצה, תקף אותה במהירות, לא נתן לה לעמוד.
ידיה רעדו כשניסתה בכל זאת להתנגד לדחיפותיו האכזריות. היא הניעה אחת מהן מעל ראשה כדי להתגונן. היא הרגישה טוב מאוד את ניסיונותיו להכניע אותה, זה הרגיש לה כעקצוצים חוזרים ומציקים יותר ממשהו כואב שהיה מסוגל להפיל אותה, כנשיכות קטנות של חרקים, או זרם סטטי מפתיע. לא היה זה הכוח שהכניע אותה, אלא המחשבה על כמה זמן בזבזה שגרם לה לאבד את קו מחשבותיה. היא הייתה מסוגלת לשלוט בכוחה בדרך חכמה, אבל זה היה קשה אם לא התרכזה. יותר מדי מחשבות תרו בראשה, יותר מדי מחשבות שבלבלו אותה.
"זה בגלל שאני סומך עלייך שתוכלי לעשות זאת כראוי." התשובה המבולבלת של אביה לגבי שאלתה הראשונה באותו בוקר חזרה להופיע במוחה. למה בחר בה לפרויקט? איזו החלטה מוזרה. הפרויקט. נכון… לפי איידן, "החברים שלה". היא בכל זאת בטחה בהם מספיק כדי לדעת שהיה רעיון חכם להשחיל איזו מילה לא במקום כדי שימצאו אותה, זאת מבלי לעורר חשד.
נו, כנראה שהיה אמור להגיע מתישהו הרגע בו תחזור אליהם על ארבע. זמן הניצול נגמר, וכך הזמן שלה באחוזתו של ואן דום.
היא מצאה בעצמה כוחות להתנגד לגמרי לקרני האנרגיה הקוסמית שדוקטור דום הצעיר זרק עליה בנחישות. היא הפנתה אליו מבט כעוס.
"אני סיימתי." היא אמרה בקול הבס שהתלווה לצורה השנייה שלה. עד כמה שרצתה להפיל אותו ארצה, להראות לו שאפילו הכוחות שלו לא יפילו אותה, עד כמה שהיו מדהימים בעיניה כי אפילו לא חשבה שמסוגל להוציא משהו כזה ממנו, היו לה דברים אחרים לעשות. היא שנאה לברוח, שנאה שלא לסיים עבודה כאילו יצאה המפסידה, אבל לפעמים היה צריך להניח את האגו בצד ולחשוב מה עדיף לה באותו רגע. ובאותו רגע הייתה צריכה לחזור למגדל.
היא התרוממה על רגליה, נשאה את כובד משקלן באוויר ורצה הכי מהר שהייתה יכולה, הרחק ממנו. הוא לא עקב אחריה. לא היה עוזר לו להרוס אותה. את הידיעה שלא רצה שידעו כבר אי אפשר להחזיר, והיא לא ידעה סודות כמוסים לגביו שיאפשרו לה לסייע להם לחסל אותו מהר. רק על סיימון, ולאיידן לא באמת אכפת מסיימון. הבריחה שלה לא הייתה קריטית מבחינתו, רק מבחינתה.
היא הייתה חייבת לחזור למגדל, לביתה, לעזור להציל את אביה, האיש היקר ביותר בחייה.
מספיק לברוח, הגיע הזמן לפעול.
תגובות (3)
אבל… אבל… אבל… למה הם נלחמים הם אמורים להיות זוג!!!!
אני יכולה לעזור לך אני מומחית במצבים מהסוג הזה :)
לא ממש אהבתי את הפרק בגלל שעד שאליה ואיידן מופיעים הם לא יכולים לריב! אבל העיקר שאליה חזרה לדרך המוטב^^
זה הקטע, שהם לא אמורים להיות זוג.
אממ תודה אבל לא נראה לי שמישהו יכול לעזור בזה. זו בעיה של חוסר חשק ולא של רעיונות, כי אלה יש לי אני פשוט צריכה לכתוב אותם.
תודה :)
אבל הם היו מושלמים ביחד למה להרוס…
רגע ביקשת עזרה לא? חחח????