עיר של גיבורים- פרק 32- ליילה

"אני הולכת להילחם על מה שנשאר לי, ואתה?"- רייבן דארקהולם, מיסטיק

בפעם הראשונה שראתה אותו לא חשבה שיוכל להתחבב עליה. דאש ראתה את אדם כגרסה הקטנה של אביו, עין הנץ. זה לא שהיא לא אהבה את קלינט, הוא אדם נהדר, אבל כמובן שאם מגיע השכפול הצעיר שלו הוא יהיה קיצוני פי שתיים, ודבר כזה נראה היה לה לא פרקטי במיוחד לצוות. אדם היה ציני (מדי), ישיר, שם דגש על הטפל, לא אחראי בכלל ופזיז מאוד, אבל גם בעל לב טוב ורצון לעזור, וכנראה שבמקרים מסוימים זה יכול לעלות על כל המגרעות הנוספות שלו. כמו עכשיו, כשחזרו למגדל הנוקמים אחרי ששכנעה אותו שזה כדאי כי לך-תדע-מי-אורב-להם-בחוץ, מחכה שילכו לבדם כדי לנטרל אותם. בדרך הוא סיפר לה על מעלליו השנונים שחלקם נשמעו לה מרושעים מדי ועל הפעמים בהם כמעט וניצח את אביו בתחרויות הקליעה למטרה שערכו בניהם. אדם תמיד היה במקום השני, מעולם לא ניצח אותו. שאר אחיו הגדולים לא התעניינו בכל עסקי הצדק האלה, ואם זה היה תלוי באדם, הוא בכלל היה האחד שירש את מקומו אחרי עין-הנץ ולא לי הזאת. הוא חיבב אותה, כן, אבל לא יכול היה לסמוך על הכישורים שלה. אביו, שלא כמוהו, לא נכנע לתירוץ הזה, ובכל זאת בחר בה על פניו.
"אתה יודע שזה בגלל שהוא לא רוצה שתיפגע, נכון?" דאש ניסתה שיבין גם את הצד שלו.
"כן, ברור." אדם השיב. "אבל אני בן שמונה-עשרה, אני לא צריך בייביסיטר שיגיד לי מה מסוכן לי ומה לא."
"לא משנה באיזה גיל, אתה תמיד תהיה הילד הקטן שלו." היא גיחכה.
אדם נאנח במחנק מגעיל. "הו, זה נשמע נורא, עושה אותי יותר מדי מתוק."
"אתה לא מתוק?" שאלה.
"את חושבת שאני מתוק?" הוא שאל חזרה, היא השתתקה לפתע. היא השפילה את מבטה במדרכה המתמשכת מולה ולא הגיבה, עצרה מעצמה להמשיך. זו הייתה שאלה מוזרה, שהתשובה עליה, להפתעתה, דווקא הייתה חיובית. הוא באמת די מתוק בעיניה. באופן הציני, המעצבן, הילדותי שלו, הוא מתוק בעיניה.
"הגענו." הוא חתך את חוט מחשבתה הקצר. כשהרימה את ראשה ישר חזרה, באמת ראתה שהם עומדים למרגלות המגדל, והדלת עדיין לא תוקנה.
"לא אמורה להיות איזו יחידת תיקון נזקים בשביל זה?" היא תהתה, אולי אפילו התלוננה. למרות השעה המאוחרת, לא אמורים להפסיק לעבוד במצבים האלה.
"ש'המגן' יקל עלינו את העבודה? מה פתאום!" הוא צחק. "רק חסר שהוא יקרוס בגלל זה." הוא התקדם פנימה, בכלל לא התייחס לעובדה המעט מדאיגה שיצאה מפיו. במקומו הייתה נרתעת קצת, אבל במקומו גם לא הייתה משאירה אותה לבד בחושך.
היא התקדמה פנימה, אבל אז מיהרה לתפוס בידו ולמשוך אותו חזרה לרחוב. "רגע." אמרה ובחנה את הסביבה.
"מה?" הוא שאל, מבולבל מאוד.
"שם!" היא קראה ורצה בצמוד לבניין, לחלקה חשוכה בסמטה. אדם רץ אחריה, לא בדיוק ידע למה, מנסה להבין אחריי מה בדיוק הם רודפים שהיה כל כך דחוף לאותה שעה. אם- הם רודפים אחרי משהו. הם רודפים, נכון?

ליילה סידרה את תיקה על גבה בעוד התגבנה פעם נוספת אל המגדל. היה עליה להיות דיסקרטית, או לפחות להראות ככה על מנת לספק את דרכיו של סיימון המטורף הזה. וידוא הריגה הוא מבקש ממנה? באמת? הו, מה עליה לעשות עכשיו?
זמזום כנפי המתכת של החרק הרובוטי שעקב אחריה הציקו באוזנה, אבל היא לא הייתה יכולה להיפטר ממנו כי כך סיימון השגיח עליה.
הוא היה כל כך פחדן, לדרוש ממנה לחסל אנשים, הפעם במאה אחוז, ואפילו לא לטרוח לעזור, אפילו לא להגיע לאזור האירוע. טוב, היא לא יכלה לצפות להרבה ממי שלקח השראה מדוקטור ארנים זולה. מה שנתן לה היה דסקית עבה גדולה ממלוכדת- פצצה בלתי חדירה שתשים מתחת לבניין וכשתופעל הוא פשוט יתמוטט. עבודה קלה, פשוטה, מהירה ולא מלכלכת.
היא אמורה להצליח לעשות את זה בלי שום בעיה, נכון? טוב, אז אולי כדאי שהעצבנות שלה תתפרץ עכשיו.
"למה אני צריכה לעשות את זה כל הזמן?" היא שאלה אותו, נאנחה בכוח בנוסף. "אם אתה כל כך לא מרוצה ממנה שאני עושה, למה שלא תעשה את זה בעצמך?"
"העלמה דארקהולם, אני המוח מאחורי המבצעים האלה." הוא הסביר. "לא מומלץ שזה יהיה הפוך, אחרת ניכשל."
"אתה רומז שאני מטומטמת?" היא נחרה באפה.
"אני מצטער, את חושבת זה היה מרומז?"
היא התעצבנה. "יש לך מזל שאני צריכה אותך."
"ולך יש מזל שאני חביב ונותן לך להישאר, מזמן הייתי מעיף אותך אחרי כל הכישלונות שלך."
"התוכניות שלך גרועות."
"הביצועים שלך כושלים. הוא הדגיש. "לפעמים זה נראה כאילו את עושה דווקא."
"תסמוך עליי, אם הייתי עושה דווקא היית יודע." היא אמרה לו, קבעה. לא היה כדאי לו לזלזל בה, היא ידעה מה היא עושה. "מישהו בא." היא יידעה אותו. "אני צריכה לעוף מפה."
"כמובן." סיימון המשיך לתצפת עליה ממקומו במסדרון הלבן הזר. הוא צפה איך ילדת האש והנשר הקטן הבריחו אותה משם. נו, באמת, עד כמה גרועה אפשר להיות? זו הייתה משימה כל כך פשוטה, והיא לא הצליחה לבצע אותה. היא הייתה חייבת לנהל איתו שיחת חולין מרגיזה כדי לבזבז זמן. ברור שהייתה חייבת, אחרי הכל, איך תמצא תירוץ לחוסר ההצלחה שלה?
'מאונט סיני' היה בית חולים גדול. הוא הופתע איך מצא אותה כל כך מהר מבלי לשאול אף אחד. טוב, הוא די מוכשר בתמרון וחשיפה, אז אולי לא כל כך הופתע. אולי היה צריך דווקא בגלל שזו שרצה מול המסך עכשיו הייתה האחת ששכבה ישנה על המיטה בחדר בחולים שלה, מונשמת, דפיקות ליבה לא ממהרות, כבר תקופה.
הוא חשב, האם ליילה דארקהולם ניחנה גם ביכולת שכפול מופלאות? לא, התשובה היא לא.
לשמחתו לא נחבט בעצמו כדי להבין מה קורה סביבו. הוא כבר ידע, ועכשיו גם הייתה לו הוכחה לכך.
"אתם המבקרים השניים שלה היום," הוא שמע את קול אחת האחיות בדרכה אליו, מדברת עם אחרים בזמן שצעדה בנוחות קדימה, מראה להם היכן דארקהולם הצעירה נמצאת. "לא חשבתי שכל כך הרבה דואגים לה." סיימון מיהר לקום ולעזוב למקום מוסתר. היה חכם ובטוח מצידו פשוט ללכת, אבל היה חייב לדעת מי עוד התעניינו בה.
"השניים?" זה היה בנו של רוג'רס ששאל. כמה מפתיע, הוא לא ציפה שיתקדמו מהר כל כך.
"כן, הייתה כאן גם בחורה צעירה בצהריים. בלונדינית, יפה. היא מגיעה באותה שעה בכל יום." הסבירה האחות.
"את יודעת מי היא?" טאי שאל אותה. איתו הגיעו גם טסה, מק, אלכס והייזל, זאת לאחר שמק הודיע לו על מה שגילו, על העובדה שזו שניסתה להתנקש בחייהם נמצאת בין חיים למוות.
"קרובת משפחה כלשהי, אני מניחה." השיבה. "אני לא אוהבת לחטט יותר מדי."
"מובן." טאי הנהן.
היא נעצרה לצד החדר שלה, נתנה להם להסתכל מבעד לזגוגית ששימשה כחלון רחב אל מיטתה, שם שכבה במראה הטבעי שלה- שיער שחור חלק וארוך, עוד כחול עטוף קשקשים מתחת לשמיכה.
"זו היא." מק אישר.
"אני אתן לכם להיות לבד." אמרה האחות ועזבה אותם שם.
טאי חיכה שתעבור אותם מספיק כדי שלא תשמע ואז שאל, "איך זה יכול להיות?"
"אני לא יודע." מק השיב, הסתכל על הבחורה הצעירה שבחדר, תוהה בעצמו איך היא קשורה לכל הסיפור הזה.