עיר של גיבורים- פרק 31- משני הצורה

"אני חושב שעליי לקוות לטוב שיותר, ולהתכונן לגרוע ביותר."- הנרי "האנק" מקוי, חיה

המונית הצהובה החנתה לצד הגבעה התלולה, אל מול מבנה הקשת הפותח את המעבר בתוך חומת האבן שתחמה את המקום. חושך הלילה הכהה את הדשא הירוק הטרי ואת דרך האפר הסלולה בחום עדין. לא היו פנסי רחוב בכדי להאיר ולסייע, הלכ נראה אפל יותר בלילה.
מק יצא ממקומו שמאחורי הנהג והייזל ואלכס אחריו. הם הודו לו לפני שנסע משם. מק הלך בשביל והחל להתקרב לכיוון האחוזה שניצבה בראש הגבעה. הייזל הלכה אחריו באותה נוחות, ואלכס התקדמה בצעדים מהירים כדי לצמצם את הפער בניהם.
"מה המקום הזה?" היא שאלה את מק.
"את זוכרת שדיברנו על מוטנטים?"
היא הנהנה.
"אז עכשיו זה לא רק דיבורים." הסביר, אך לא ממש.
"אתם חייבים להיות כאלה מסתוריים." היא נאנחה. הוא חייך בגיחוך קל.
שאר ההליכה הייתה ריקה משיחות חולין. הם שקטו מאוד במשך כל הזמן הזה, עד שהגיעו לכיכר שבמרכז הגינה, שהשביל שהקיף אותה הוביל הישר אל דלת האחוזה. שם היו אורות, שהציגו בקלות חביבה יחסית את המבנה. הוא היה גדול, עצום, סרוג חלונות בכל קומה וקומה, מקושט בעיטורים ישנים, עטוף בהילה שהחזירה אותם שנים אחורה.
מק ניגש ודפק על מקוש הברזל של דלת העץ החומה הגדולה. היה שקט. הכל נדם. כשהרימו את ראשם להסתכל, הבחינו כי כל החלונות חשוכים או מוסתים בוילונות כהים.
"אולי הם לא כאן?" אלכס תהתה.
"לא, הם חייבים להיות." מק חזר ונקש על הדלת.
שוב שקט.
"אולי הילדה צודקת." הייזל הציעה. ובדיוק אז, הופרעה טענתה כשהדלת חרקה ונפתחה בעדינות עד לחריץ קטן שהפריד בינם לבין המארח שלהם לעתיד.
"כן?" הוא שאל, קולו עמוק אמנם לא מבוגר. הוא היה צעיר, אולי בגילם. הוא בחן את מק עם עיניו החומות והיה בגובהו כי לא נאלץ לשנות את מבטו הישר.
"יש לנו בעיה, חשבנו שתוכלו לעזור לנו." מק הסביר לו.
"בעיה?" שאל הבחור. הוא השתדל להסתתר מאחורי הדלת. מק שם לב לכך.
"הגענו בגלל מישהי שקוראים לה ליילה דארקהולם. לאמא שלה יש היסטוריה עם הבית הזה." מק אמר.
"ליילה, מה?" אפשר היה לשמוע בקולו שזיהה את שמה, אולי אפילו הכיר אותה. זה גרם למק עוד יותר לחשוד כשהמשיך לדבר איתם ומבטו נשאר פחות נלהב לעזור. "לא שמעתי עליה כבר כמה שנים."
"אז אתה מכיר אותה?" הייזל שאלה.
"לצערי אומר שכן." הוא נאנח. "אבל אני מצטער, אין לכם מה לחפש כאן. לא נוכל לעזור." הוא טרק בפניהם את הדלת ונעל אחריו. השלושה היו מעט המומים לנוכח חוסר שיתוף הפעולה המודגש שהבחור הפגין כלפיהם. אך בכל זאת, הם לא מיהרו לעזוב עדיין.
"זה היה מועיל." אלכס עיקמה את פיה. "מה עכשיו?"
"ננסה שוב?" הייזל שאלה. "אולי הם מסתירים משהו?"
"נלך." מק החליט. שתיהן תהו בקול. הוא הסתובב וחזר על צעדיהם בשביל.
"אבל מה אם הם מסתירים משהו?" הייזל שבה להעלות את ההשארה.
"לא, לא נראה לי שזה המצב." הוא פסל זאת. "הם לא אנשים רעים, הם לא ישתפו פעולה עם אף נבל."
"מי אלה 'הם'?" אלכס שאלה.
"האקס-מן."
"הם מוטנטים גם?"
"כן." ענה. "הם כוח הגנה, בעיקר מפני אחוות המוטנטים של מגנטו. המטרה העיקרית שלהם זה קיום שליו בין המוטנטים לבין אלו שאינם מוטנטים."
"וזה פועל?" שאלה.
"תמיד יהיו מלחמות, אלכס." כך השיב, והיא הבינה. "הלוואי שיכולתי לומר אחרת."
"היי, ילדים!" קול שונה קרא אליהם מכיוון ההאחוזה. הם הסתובבו, וחזו בצללית הגדולה של האדם שעמד שם, מנוגדת לאור שיצא מתוך טרקלין הכניסה העצום. הוא סימן להם להתקרב. "תחזרו." וכך עשו.
כששבו להגיע לעמוד מול הדלת, הבחינו בבירור באדם הנוסף שניגש לקרוא להם. גופו היה חסון וגדול, הוא היה גבוה, לבש חולצת משבצות אדומה ועליה ז'קט חליפה חום כהה, מתאים למכנסיו. הצבע האדום הדגיש עוד יותר (כאילו שזה לא היה מודגש כבר) את עורו הכחול מכוסה הפרווה. פניו נראו חייתיות, פראיות אבל בעלות מראה מלבב.
"אתה בוודאי מק'אונן צ'רטר." הוא לחץ את ידו של מק. זה מעט הופתע.
"אתה מכיר אותי?" הוא שאל.
"אני מכיר את אבא שלך, טצ'אלה." השיב.
"הא," מק נזכר. "אתה חלק מהאקס-מן, נכון?"
"אנחנו לא נקראים ככה יותר," הוא תיקן אותו. "אבל, כן. אני פרופסור הנרי מקוי, אבל תוכלו לקרוא לי האנק. בואו, תיכנסו." הוא פתח בפניהם את הדלת לרווחה, והם נכנסו פנימה, התפלאו ממראה הארכיטקטורה עוד יותר.
הייזל התמקדה יותר בבחור שנשען על הקיר הקרוב אליהם ובחן אותם במבט חשדני. הוא היה גבוה, בעל רעמת שיער חומה ומראה צעיר. בגדיו היו פשוטים וזוג משקפיים נתפס במאונך על חולצתו החלקה. ידיו כוסו בכפפות שחורות, ורגליו נראו גדולות מהרגיל. היא ידעה, זה האחד שטרק בפניהם את הדלת קודם לכן.
"זה בני הצעיר, דניאל." האק הסביר והבחור נופף לעברם כאילו מחויב לכך. "אני מתנצל על ההתנהגות שלו מקודם."
"אל תתנצל במקומי, אבא." דניאל ניגש אליהם. הוא הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו. "אני עדיין חושב שזה לא רעיון מצוין."
"אתה אף פעם לא חושב כך על שום דבר." אביו הזכיר לו.
"כן, זה בגלל שהאופטימיות שלכם מעולם לא הניבה תוצאות יפות."
"דניאל, בבקשה."
"כן. מצטער." הוא אמר.
"בואו אחריי." האנק לקח אותם אל חדר משרדי ביתי בקצה המרוחק של האחוזה. כשנכנסו, סגר אחריהם את הדלת. "אני לא מעוניין שאף אחד יישמע." הסביר.
"תוכל לספר לנו?" הייזל שאלה. "על ליילה."
האנק נאנח. "כן, אני יכול. "הוא ניגש לעמוד לצד שולחנו. "ליילה דארקהולם היא ביתה של רייבן, שידועה בתור מיסטיק, וכמו לאימה יש לה מזג חם, הרבה אומץ, שאיפות גדולות ויכולות מדהימות של שינוי צורה."
הייזל פנתה אל מק בשקט. "היא בטח הייתה זו שהתחזתה אליי. אדם צדק."
הוא הנהן אליה והמשיך להקשיב.
"אימה הייתה חברה טובה עד שהגורל התאכזר אליה והיא פנתה בדרך השגויה. ליילה, היא עשתה כמוה. היא פעלה למען זכויות המוטנטים, אולי יותר מדי. לצערי, הפעולות האלה גרמו לה להגיע בסופו של דבר למאונט סיני."
"מאונט סיני? בית החולים?" הייזל שאלה.
"כן." הוא אישר.
"אתה בטוח?" מק תהה.
"במאה אחוזים." אמר. "למה?"
"היא פרצה למגדל שלנו מוקדם יותר היום." מק הסביר לו.
"בלתי אפשרי." האנק לא היה משוכנע, אפילו חשב שהתבלבלו. "היא נמצאת במאונט סיני, אם לא יקרה נס אז כמעט לכל חייה. היא נמצאת בתרדמת."