עיר של גיבורים- פרק 30- עיר האורות

"עדיף להפחיד או להיות מכובד? אני אומר, זה יותר מדי לבקש את שניהם?"- טוני סטארק, איירון מן

המוכר הגיש לו את קופסת הטייק-אווי שהזמין לפני זמן לא רב והוא פסע ויצא החוצה מתוך המסעדה אל הרחוב השקט. היא חיכתה לו שם, עדיין תוהה מה לעזאזל הם עושים. הוא עבר אותה והמשיך ללכת, והיא נאנחה וצמצמה את הפער בניהם, תוך כדי שהוא שתה מהמיץ שקנה.
"מה כל העניין?" דאש שאלה.
"מבלים." אדם השיב לה בחיוך.
"בילוי נהדר." היא מלמלה בעוקצנות.
"היי, בכלל לא התחלנו!" הוא גיחך. דאש התפלאה.
"אנחנו לא?" שאלה.
"עדיין לא." הוא נד עם אצבעו לצדדים. "בואי אחריי." הוא האיץ מעצמו ואילץ גם אותה לעשות כך. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, ראו זאת על הבעתו והבטוחה שהפכה מלאת שמחת חיים לפתע. הוא פנה לסמטה אחת, ועלה במדרגות החירום החיצוניות של אחד הבניינים התוחמים אותה. דאש אחריו, עדיין לא בדיוק בטוחה שלשתף איתו פעולה היה דבר נכון לעשות.
הוא עלה על גג הבניין והתקדם כמעט עד קצהו. רק כמעט. הוא התיישב שם והחל לפתוח את קופסת ההזמנה שלו. דאש התקרבה אליו בעדינות, והתיישבה לצידו. היא הסתכלה עליו בזמן שהחל לאכול, ואז על הנוף שנשקף ממקומם על הבניין.
"וואו." עיניה נפערו בתדהמה. היא לא ציפתה למחזה כזה. אורות העיר נצצו בין חלקיה האפלוליים של הלילה, באופק הקרוב היה אפשר להבחין במגדל הנוקמים מאיר ממקומו ונראה כפלא שמיני ממש. היא לא תיארה לעצמה שניו-יורק יכולה להיות יפה כל כך בלילה.
אדם הגיש אליה את הקופסא. "רוצה?" הוא שאל. כשהציצה פנימה וראתה את מנת נגיסי העוף ושבבי הצ'יפס הצהוב והפריך הבטן שלה הזכירה לה עד כמה הייתה רעבה. היא גרגרה בקול, ואדם גיחך בשקט. היא התעלמה.
"כן, בטח." היא אמרה ולקחה אחד לאכול.
הם ישבו שם כמה דקות ארוכות. בהתחלה בשקט, עד שאדם התחיל לדבר.

האופנוע השחור נעצר בצידי הדרך ליד האחוזה הגדולה של ואן דום. טאי בדיוק החנה את רכבו וירד לעמוד על המדרכה, הוריד את הקסדה המלאה שהגנה על ראשו והניח אותה על ההגה. טסה עדיין ישבה במקומה, מאחוריו, ואז גם היא הוסיפה להוריד את הקסדה שלה. היא הסתכלה על שערי האחוזה ועל המבנה האדיר עליה הגנה.
היא העבירה את רגלה מעל המושב וקפצה לעמוד על הקרקע. את הקסדה הניחה על תא המטען.
"קדימה." טאי לקח נשימה עמוקה. שניהם פסעו קדימה. טסה בדקה את השער, וגילתה שבדחיפתה הקלה הוא נפתח. הוא לא היה נעול כלל.
"שלום לכם," טסה קפצה לנוכח פנייתו הפתאומית של הבחור הצעיר שלפתע הופיע שם לידם. רעמת הבלונד שלו הסתירה מעט את עיניו הרכות שבחנו אותם. "באתם לפגוש את אדון ואן דום?" הוא שאל. לפי החליפה האיכותית שלבש, הם הסיקו שהיה העוזר או המשרת שלו.
"כ- כן." טסה השיבה לו, עדיין מנסה להתאושש.
"מתנצל שהבהלתי אתכם." הוא אמר, ואז הסתובב ושב לחזור אל האחוזה. "בואו אחריי." אמר להם.
טסה וטאי העבירו מבטים תוהים אחר אל השנייה, והחלו ללכת אחריו. הם לא אמרו דבר בדרך לשם.
כשהגיעו לעמוד מול הדלת, המשרת נעלם.
"לאן-" טסה שאלה, והדלת נפתחה בפניהם. בחור צעיר שלטאי יצא לראות רק בתמונה על הצג במעבדה קיבל את פניהם ונראה אמיתי מאוד לפתע. שיערו הכהה, העיניו כחולות, המשקפיים הגדולות שהרכיב ובגדיו הפשוטים שנראו מהודרים על גופו החטוב. זה היה הוא.
"אתה…" טסה זיהתה אותו, מאותו זמן בו אליה ברחה מפניה ומפני דאש אחרי הריב הלא מוסבר שלהן.
"מה?" איידן שאל אותה. היא שתקה. "הא, זה נכון." אמר לפתע במבט מופתע. "ראיתי אותך ברחוב מוקדם יותר היום, בזמן הבלגן שהתחולל בעיר."
"באמת?" טאי הפנה אליה שאלה ומבט. טסה הנהנה קלות.
"היית עם שריון מרשים." אמר. "את קשורה לטוני סטארק, נכון?"
"אה, כן." השיבה.
"הבת שלו?"
היא דממה. "משהו כזה." ענתה.
"ואתה?" הוא פנה לטאי. "אתה גם מזכיר לי מישהו. תן לי לנחש, סטיב רוג'רס? קפטן אמריקה הוא אבא שלך."
"וואו." טאי לא היה יכול שלא להתרשם מהתפיסה המהירה שלו. האמת הייתה שהוא לא ציפה שכך יהיה, הוא ציפה למישהו מנוכר וקר יותר. מי שעמד מולם נראה חביב במפתיע.
"כן, אני קולט מהר. הסביבה קלה לקריאה." הוא הסביר. "ובעקבות הקשר שלכם לנוקמים, אני משער שבאתם בשביל האורחת שלי?"
שניהם הופתעו שבכלל לא הסתיר את העובדה הזאת, שאליה נמצאת אצלו. זה גרם לשניהם לתהות עד כמה ביטחון עצמי יש לו שהוא לא שומר אף סוד מהם.
"אני ממש מצטער." הוא נאנח. "אבל היא לא מעוניינת לראות אף אחד מכם, לא להזכיר דיבורים למיניהם." ידו נתפסה חזק יותר על הדלת. "אז… אולי עדיף שתלכו." הוא בא לסגור אותה, אך טאי מיהר להחזיקה במקומה, דבר שגרם לבעל הבית לחוש ברגשות מעורבים פחות לגביהם.
"אולי רק תיתן לנו לנסות בעצמנו? אתה יודע, אולי היא אומרת אבל לא מתכוונת." טאי ביקש ממנו בעדינות. "מה אתה אומר, איידן?"
הוא גיחך בשקט. "אני לא חושב. וכך גם היא." הוא השיב בחיוך בטוח. "דיברנו על זה. היא מעדיפה ככה."
"היא יודעת שאתה פושע כמו אבא שלך?" כשטאי אמר זאת טסה קפאה במקומה. היא הסתכלה עליו, עיניה גדלו בלחץ. למה הוא אומר את זה? זה לא היה רעיון יותר מדי חכם, דוקטור דום ידוע במזג החם ובחוסר ההתחשבות שלו. הסיכוי שהבן שלו יהיה שונה קלוש מאוד.
איידן שב לחייך אליו, מבטו לא נשבר. "כן." הוא ענה. "לא אכפת לה."
"באמת?" טאי היה ספקן בקשר לכך.
"כן. היא מבינה."
"איך שכמעט הרגת את אבא שלה?"
"מעולם לא אמרתי את זה." הוא הדגיש. "מעולם לא אמרתי שאני קשור למה שקורה לכם. אני מצטער מאוד שמישהו נואש עד כדי כך בשביל לפתח רצון כזה לפגוע בכם בצורה שכזאת." הוא פתח את הדלת עוד קצת בחריקה חלקה. "אדון רוג'רס, אני פשוט ראיתי עלמה במצוקה ובאתי לעזור. האם זה דבר כל כך נורא?"
טאי כיווץ את עיניו. "לא." אמר.
"אז אתה בטח מבין שכל מה שאני עושה זה לדאוג לאליה."
"הו, אני בספק."
איידן משך בכתפיו. "איך שתרצה לחשוב. אני יודע מה אני עושה, ותסמוך עליי שאם הייתה רוצה, הייתה חוזרת כבר."
טאי שתק. מילותיו נגמרו. הוא השליך אליו רק מבט עוין שרמז לו שהסיפור שלו לא הצליח לספק אותו מדי. הוא חשד בו באמת, ללא ספק. עכשיו היה בטוח.
"אולי כדאי שנלך." טסה הציעה, ותפסה בזרועו של טאי. "אנחנו מתנצלים שהטרדנו אותך." היא אמרה כשלקחה אותו משם.
"זה בסדר." איידן חייך לקראתם.
הם פסעו חזרה בשביל לכיוון השער שמאחוריו האופנוע שייקח אותם במהירות חזרה אל המגדל. טאי נראה שקוע במחשבה אחת יחידה, וטסה בוודאות ידעה מה היא.
"מה אתה חושב?" היא שאלה.
"הוא משקר." ענה. "הוא קשור לזה, אני בטוח."
היא חייכה. "אני שמחה." אמרה. טאי הסתכל עליה בפליאה. "אתה סוף כל סוף חושב בעצמך."
הם עברו בשער וניגשו בחזרה אל האופנוע. "אני מניח." טאי עלה, התמקם על המושב, והרכיב את הקסדה על ראשו.
"זה טוב." טסה הרכיבה את קסדתה ועלתה על האופנוע מאחוריו. "אתה משתפר. אני אומרת לך, בסוף יום תהיה אפילו יותר טוב מקפטן אמריקה." היא כרכה את זרועותיה סביב גופו חזק.
"היי, בואי לא נגזים." הוא אמר.
"אני רק אופטימית, זה הכל." היא גיחכה, והם החלו לנסוע.