עיר של גיבורים- פרק 29- ביקור בית

"פוגעים בך, תפגע בהם. הורגים אותך, תמשיך הלאה."- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה

זו הייתה שעת ארוחת הערב. הנערים התפצלו.
הייזל ומק עדיין היו נחושים מדי בדעתם להמשיך ולבדוק דברים נוספים באותה מעבדה בה מק ואלכס שהו זמן רב. הם לא יכלו להרשות לעצמם להפסיק באמצע את עיסוקם ולכן אכלו את מה שהוגש להם שם. אלכס הצטרפה אליהם, היא התעניינה מאוד לראות את דרך העבודה שלהם ולגלות מה מצאו. היא חשבה שאולי גם תוכל לעזור.
היילי הלכה למקום אחר. את אדם ודאש לא מצאו, רק היה ידוע שיצאו מהמבנה. לפי דבריהן של הייזל וטסה לא היה צריך לדאוג מכך. שניהם חזקים ולא יסתבכו בקלות, לכן אף אחד באמת לא דאג.
טאי וטסה ישבו זה מול זה בשולחן הקטן שליד המטבח ואכלו כל אחד את המנה שלו- צלחת גדושה בספגטי ברוטב בולונז, המנה האידיאלית, הפשוטה כנראה מכולן.
תוך כדי הארוחה טסה בחנה את טאי. מבטו שקע אל הצלחת והוא היה עסוק בהרהורים שלו ובבחישה בלתי פוסקת באוכל שעשתה צליל תולעי מימי לא נעים. הוא חשב לעצמו שוב. הוא נהג לעשות את זה הרבה בשעות האחרונות, שבהחלט הרגישו כיותר מכך.
טסה תפסה בידו. "די." היא ביקשה ממנו, והוא התעורר למציאות מחדש והניח ממזלגו שחוץ מלהתעסק במזון שהוגש לו לא עשה הרבה.
"סליחה." הוא אמר לה בקול חלש.
"אתה מאוד שקט." היא אמרה, ומיד הכניסה לפיה עוד סליל ספגטי אדום שתפסה על מזלגה, ואכלה אותו בסיפוק. זמן רב מאז טעמה משהו שיקל על בטנה.
"אני בדרך כלל רועש?" שאל.
"לא." היא ענתה. "אבל מעולם לא יצא שישבנו רק שנינו מבלי שאף אחד מאיתנו יוציא מילה."
"את צודקת. זה מוזר." הוא הסכים.
"אני יודעת שחוץ מהמובן מאליו שום דבר לא מציק לי." היא פתחה והתענגה בעוד נגיסה נוספת. "ואתה?"
"כבר דיברנו על זה." הוא נזכר.
"ועדיין לא נראה שנרפאת."
"אני פשוט דואג."
"גם אני." היא הבינה, לקחה מפית לנגב את פיה והניחה לרגע מהאוכל על שולחנה, עד כמה שהיה קשה לה. היא נשענה עם מרפקיה על השולחן והייתה מוכנה להקשיב. "קדימה, שפוך." היא חזתה בו מרים אליה את ראשו, מסתכל עליה עם עיניו הכחולות וניצוץ הירוק שבהן, שהיה אפשר להבחין בו רק במבט מקרוב.
"מה לומר?" הוא שאל.
"כל מה שתרצה. אתה חייב לשפוך הכל כדי להתחיל מחדש, נקי."
אז הוא עשה את זה. הוא סיפר לה הכל. מהחלק שבו הוא התחיל לפקפק ביכולותיו כמנהיג נבון כמו אביו, עד לשיחה שלהם שקצת עזרה, לידיעה שלמרות דרישתה של היילי הוא לא יוכל להעיף את הייזל ואדם, לקטע המגוחך הזה בו ביקש ממק להחליף אותו ולבסוף לעובדה שבאמת ובתמים הוא לא יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. הוא פועל בצורה עיוורת, מחכה שיכו אותם לפני שיתקוף או יתגונן, כי הוא לא מצליח לחשוב על כלום.
"הנה מה שתעשה," טסה אמרה לו. "תשכח את כל מה שידעת. תעשה מה שאתה חושב שנכון ולא מה שאתה חושב שאמור להיות נכון. תזכור מה אמרתי לך קודם, אתה לא תוכל לפעול כמו אבא שלך כי אתה לא הוא. זו הסיבה שאתה תקוע."
"אני מנסה. באמת." הוא נאנח. "אבל בכל פעם שמשהו קורה המוח שלי כאילו נחסם."
"זה נקרא פחד. אתה משתתק מול האיום המגיע אלייך בהפתעה." היא הסבירה. "אבל אמרת שמצאת משהו על דוקטור דום?"
"אה, כן." הוא הנהן. "אני לא יודע עד כמה זה שווה, זה בכל זאת מקור המידע של אלכס ואנחנו די ניחשנו שהוא קשור להכל."
"בלי ניחושים לעולם לא מגיעים לתשובה הנכונה." היא אמרה. "זה נשמע כמו קצה חוט טוב. זה מה שנעשה- אנחנו נסיים לאכול, ואתה במיוחד תתחיל ואז אנחנו ניסע לדבר איתו."
"לדבר איתו?" טאי תהה.
"זה מה שעושים עם חשודים, מדברים איתם קודם כל ואז יודעים אם הם אשמים או לא."
"ואם לא?" טאי שאל.
"אז נמצא כיוון אחר, כמו המתנקשת ההיא."
"ואם הוא כן?" פיו התעקם מעלה בחצי חיוך. היא קלטה אותו.
"עכשיו אתה סתם ממשיך לדבר על זה." היא אמרה בגיחוך קל. "תתחיל לאכול." היא דרשה ממנו.

במשך כל הזמן הייזל לא הפסיקה להסתכל על השק המלא שטאי ומק הצליחו לגנוב מאותה מתנקשת מלוכלכת. היא לא יכלה להבין את התוקפים. לפי מה שמק סיפר לה, הפצצות אפילו לא היו קטלניות מספיק כדי לפגוע אנושות, ומה שקרה עם הנער הצעיר ההוא, בנג'מין, היה צירוף מקרים לא נעים או כוונת תחילה. היא לא הפסיקה לחשוב על זה, על למה לעזאזל להשתמש בדבר כזה לא פרקטי כדי להילחם.
פיתיון, זו הייתה ההשערה, כדי לעשות את מה שעשו לספיידרמן, אבל… גם מהלך האירועים הזה, היה חסר בו משהו. אומץ, אולי. חוכמה. זריקת הפיתיון מול התוצר הסופי נראה היה לה חובבני מדי, ממש לא מתאים לאותו אחד שהתחזה לה, פרץ לבניין והרדים את כל המאמנים מבלי שישימו לב מי זה היה.
משהו חשוד קורה שם, משהו מאוד חשוד.
"תגיד, מק," הייזל פנתה אליו ממקומה. הוא הסיט אליה את מבטו מהצלחת שהייתה ברשותו. אלכס ישבה לצידו והקשיבה לשיחה שהתחילה להתגבש.
"מה?" הוא שאל.
"אתה בדקת במקרה טביעות אצבעות?" שאלה אותו.
"טביעות אצבעות? למה?" תהה. "לא חשבתי שיהיו כאלה חסרי אחריות."
"עדיף לבדוק ליתר ביטחון." היא התרוממה וניגשה לבחון את הפצצה המנוטרלת שישבה על השולחן לצד הכלים המפוזרים. היא הניחה אותה בעדינות על המשטח שסרק אותה באור כחול דק והעביר תמונה שלה לצג המחשב. מק קם על רגליו בכדי להסתכל על מה שעשתה. אלכס עשתה כמוהו, והתקרבה.
לא היה עליה שום דבר, לכן ניסתה עם פצצה נוספת. גם עליה כלום. בכל זאת היא לא פסקה לבדוק, היא האמינה שחייב להיות שם משהו שיסייע להם. היא בדקה אותן אחת אחרי השנייה, גם אחרי עשרות תוצאות ריקות.
לאחר כחמש דקות משהו סוף כל סוף עלה.
"ידעתי!" חיוך מרוצה עלה על פניה של הייזל. על צג המחשב הופיעה טביעת אצבע גדולה יחידה.
"תבדקי את זה." מק ביקש ממה, וכך עשתה. לא לקח הרבה זמן עד שקיבלה את התוצאה. לפי המחשב, טביעת האצבע הייתה שייכת לבחורה צעירה, נערה, שבגלל שטביעתה נמצאה בעבר סומן כי סווגה כפושעת. שיערה היה שחור וארוך, עיניה צהובות גדולות, עורה כחול מכוסה קשקשים אטומים דמויי עור של זיקית. בתמונת הפנים בה נראתה כתפיה היו חשופות.
"אמא," אלכס נבהלה. "לא ידעתי שיש אצלכם חייזרים."
"אין." מק השיב. "היא מוטנטית."
"מוטנטית?" אלכס שאלה.
"אישה עם יכולות על אנושיות מולדות." הוא הסביר, וקרא את הפרטים שנכתבו עליה בתיעוד שעל המסך. "קוראים לה ליילה דארקהולם? היא חייבת להיות קשורה לרייבן."
"מי זאת?" הייזל שאלה בהתעניינות.
"היא מוכרת יותר בתור מיסטיק. היא משנת צורה." אמר. "היא הייתה מבין שותפיו של מוטנט חזק מאוד שנקרא מגנטו. הוא רצה לגרום למוטנטים להיות המין העליון."
"אולי הוא קשור?" אלכס שיערה.
מק נד בראשו. "הוא מת לפני עשרים שנה. מאז אחוות המוטנטים שלו התפרקה." הוא לקח רגע לחשוב עוד. "אבל אם היא קשורה לכל זה… אני חושב שאני יודע איפה נוכל למצוא עוד תשובות."