עיר של גיבורים- פרק 28- משחקי תפקידים

"אתה בטוח שהוא בסדר? להעמיד פנים שאנחנו זקוקים לו זה מה שמחזיק את הצוות הזה ביחד."- נטשה רומנוף, האלמנה השחורה

כשטסה חזרה אחרי האימון שלה, שנהרס, לחדר המנוחה היא די הופתעה לגלות מי נמצא ומה קורה שם. האווירה הייתה די רגועה ביחס למצב. דאש הייתה שקטה מתמיד, היא ישבה על אחת המיטות והמשיכה לקרוא את הספר שלה, האחד שטסה תהתה תמיד מתי תסיים, אדם קשקש עם עט על עיתון ישן שהיה זרוק על השולחן כבר כמה ימים ונהנה בשקט מהשטויות שבוודאי יצר שם, ונערה אחת זרה בתספורת נשית קצרה וברונטית ישבה על הספה מול הטלויזיה המושתקת ובחנה את חצי האשפה שבוודאי היו שלה, כי אלה של ברטון היו לצידו.
לפני כן, טסה החליפה את בגדיה לכאלה נוחים, זה אחרי שהתקלחה והצליחה להבין בעזרת ג'רוויס איך השריון שלה ייהפך לשעון קטן על פרק ידה, כשבכך לא תצטרך להתאמץ יותר מדי בכדי להיכנס אליו ברגעים בהם תיאלץ להשתמש בו. היא לבשה חולצה שחורה מאווררת עם מחשוף וי גבוה, מכנס אדום כהה וארוך דמוי ג'ינס ומגפיים שחורים גבוהים. על צווארה נחה שרשרת מוזהבת ארוכה שתליונה הוסתר מתחת לבגדיה, ועל זרועה השעון האדום-כסוף הקטן שבפקודה ישתנה לשריון מגן מלחמתי.
היא ניגשה ראשית אל הנערה החדשה, שאם הייתה מאיימת ג'רוויס כבר היה מודיע לה, ועשתה זאת בעדינות.
"מי את?" היא שאלה כשהתיישבה לצידה. הנערה הרימה אליה את ראשה ובחנה אותה בעיניה החומות.
"היילי ג'ונסון, אבל תוכלי לקרוא לי- לי." היא הציגה את עצמה בחיוך קל. "ולפי החיבה שלך לאדום והשעון שאני עדיין לא בטוחה האם הוא באמת רק לקישוט, אני מבינה שאת היורשת של איירון מן."
טסה העלתה חיוך מרוצה בתגובה. "את מבינה נכון." היא אישרה. "אני טסה מקארת'ני."
"נחמד להכיר אותך." לי לחצה את ידה.
"אז את היורשת האמיתית שלך עין הנץ?" טסה שאלה אותה. לי הופתעה שהצליחה לגלות. "הנחתי שאדם… לא יהיה הבחירה הראשונה שלו."
"היי, שמעתי את זה!" אדם קרא אליה ממקומו, ונאנח בדגש של היעלבות עצבנית.
"לא התכוונתי למשהו רע בזה." טסה הדגישה בפני הנוכחים את רצונה. "אני פשוט לא חושבת שקלינט היה רוצה לערב את המשפחה שלו בדברים מסוכנים כאלה, אחרי שזה כבר קרה פעם."
"אולי, ואולי הוא פשוט לא סומך עליי." אדם מלמל בקול.
"הוא כן סומך עלייך." לי אמרה לו.
אדם קם מכסאו בחריקה. "אני לא מעוניין לשמוע הסברים ממך." הוא לקח את העט והעיתון עליהם תפס בעלות ויצא יחד עם נשקיו מהחדר, טרק את הדלת במכה רועמת. לאחר שעזב הפך שם שקט שוב.
טסה ודאש העבירו מבט ממושך אל לי ותהו איך תגיב. "אני בהחלט יכולה להבין אותו." היא אמרה ברוגע. "אבל את אבא שלו יותר. למרות שלפעמים זה לא נראה ככה הוא יודע מה הוא עושה."

אלכס כבר קראה להייזל להגיע לחדר בו טאי ומק חיכו לה, והיא עשתה את קסמה ונכנסה למאגר נתוני האישים במחשב תוך שניות ספורות. הם ביקשו ממנה שתבדוק אילו נבלי על נקראים איידן.
"אף אחד." היא השיבה לאחר חיפוש מעמיק.
"אף אחד? את בטוחה?" טאי הופתע.
"בדקתי שלוש פעמים, בכל מקום. שום דבר." היא אישרה.
"אולי זה לא מישהו כזה? נבל מפורסם? אולי זה מישהו חדש?" אלכס העלתה השערה.
"אני בספק אם מישהו חדש היה מתעסק עם כולנו סתם ככה." מק נד בראשו. "זה אישי. זה מישהו עם היסטוריה, חייב להיות."
הייזל חזרה לבדוק שוב במחשב. היא הקלידה על המקשים השחורים במהירות, וחפרה לעומק בתוך הקבצים.
"מה את מחפשת?" מק שאל אותה.
"אני בודקת אם לאחד מהנבלים האלה יש קשר למישהו שקוראים לו איידן." היא הסבירה תוך כדי עבודת החיפוש הזריזה.
"ו-?" טאי שאל.
הייזל העלתה רישום של אדם צעיר על צג המחשב, שיערו שחור מסודר, עיניו הכחולות מעוטרות במסגרת משקפיים גדולות. "ולדוקטור ויקטור ואן דום יש בן בשם איידן, שיש לו את הידע המתאים, האמצעים והכוח."
"אז אפשר לומר בינגו?" אלכס שאלה בהרמת יד. היא קיבלה מהשלושה מבטים תוהים לגבי בקשתה המוזרה. "בינגו!" היא בכל זאת קראה.

הדלת החצי מפורקת של הבניין כבר באה לקבל את פניו של אדם כשהתכונן לעזוב מבלי לומר מילה. הוא היה עצבני באותו רגע, קצת על היילי, קצת על טסה ובעיקר על אבא שלו. התירוץ הזה שהוא לא רוצה שייפגע היה כבר שחוק, והוא שמע אותו יותר מדי פעמים. אם זה כך, אז מה הקטע עם טאי, מק והייזל, הא? למה הם טובים יותר ממנו? או כמו שזה נשמע, יש להם הורים גרועים יותר שסומכים עליהם מספיק כדי לתת להם עבודות חשובות כאלה, והם לא נאלצים לשבת בבית כשאבא שלהם מחליט לסמוך על איזו ילדה שפגש לפני שנתיים כשניסתה לגנוב ממנו באמצע הרחוב. היא באמת עדיפה עליו? באמת אפשר לסמוך עליה יותר? ההיכרות שלו איתה הוכיחה שכן, אבל… איך אפשר לסמוך על זרה מאשר על מישהו שהוא בשר מבשרך?
"לאן אתה הולך?" הוא שמע קול נשי צעיר פונה אליו מאחור, והוא נעצר והסתובב אליה. היא הייתה בערך בגילו, בעלת שיער ג'ינג'י-אדמוני בעל גוונים בהירים, פזור על גבה, עור בהיר ועיניי שמיים. זו הייתה האחת שדיברה איתו קודם לכן. כולם קראו לה דאש למרות שזה לא היה שמה הפרטי.
"לכל מקום שהוא לא זה." הוא שב להסתכל על הכניסה המרווחת שחיכתה בשבילו כשיצא מבעד לה. "אם לא רוצים אותי כאן אז לא אהיה כאן."
"אבל רוצים אותך כאן." היא לא נשמעה אמינה במיוחד. הוא נאנח בשקט.
"נראה שהיילי הייתה כאן בקושי דקה וכבר כולם מעדיפים אותה על פניי." הוא אמר. "והיא אפילו לא קשתית טובה כל כך."
"היא לא?" דאש התפלאה.
"טוב, היא- היא כן, אבל… לא כמוני, לפחות." הוא התגאה בכך, כמו תמיד.
"אני לא חושבת שרק מי שנמצא בפרויקט חייב לעזור. מי שרוצה ויכול שיגיע, יותר עזרה זה יותר טוב."
"הלוואי וכולם היו חושבים כמוך."
"אם לא, זו בעיה שלהם."
"את באמת חושבת ככה?" הוא שאל והיא הנהנה. אדם חייך ברכות, ואז עלתה בו מחשבה. "בואי איתי." הוא הזמין אותה והתחיל ללכת.
"הא? לאן?" היא שאלה.
"את תראי. בואי." הוא סימן לה לגשת בזמן שפנה ויצא מהבניין. דאש, מהסקרנות, ובעיקר כי לא רצתה להפוך את המצב ללא נעים בסירוב שלה, עשתה כרצונו, ועקבה אחריו למקום אליו לקח אותה.