עיר של גיבורים: פרק 27- ילדים רעים

"כשהייתי בתרדמת, העולם היה במלחמה. התעוררתי, ואמרו שניצחנו. לא אמרו מה הפסדנו בדרך."- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה

הוגו הראה לאליה היכן נמצא "החדר האסור" של סיימון. היא בכלל לא היססה לגשת ולהיכנס אליו. כמובן, הוא היה נעול, אבל כמובן, אליה לא נתנה לזה לעצור אותה. באגרוף אחד ישיר אל חור המנעול היא הצליחה לפרוץ את הדלת במכה.
"אני אתקן את זה." היא אמרה לעצמה כששמה לב לנזק הברור שלא בדיוק ריגש אותה. "איכשהו." היא המשיכה ונכנסה עוד לתוך החדר. הוא היה חשוך כמעט לגמרי, מנורה יחידה בסופו הייתה מקור האור היחיד שגרם לה לא למעוד על הרצפה במעשה מביך. היא הבחינה סביבה במספר שולחנות עבודה או שולחנות נתיחה (זה לא היה ברור) כשמאחוריהם, על הקירות, תלוי סוגים שונים של כלי עבודה ואביזרי רפואה שונים. רק זה הצליח להעביר בה צמרמורת קלה, התהייה לגבי הסיבה שהוא מחזיק בדברים מהסוג הזה מעט הלחיצה אותה.
היא התקדמה אל האור, והבחינה שהוא מנוח על שולחן נתיחה נוסף, שונה, ולא בדיוק ריק. מאחוריו היה אחד נוסף. על שניהם נחו בדים לבנים וגדולים שהסתירו את מה שהיה תחתיהם, משהו שנראה היה חי פעם.
"מה לעזאזל?" היא מלמלה לעצמה והתקרבה לשולחן הראשון. בפעולה מהוססת אך גם די בטוחה היא קיפלה את הבד וחשפה בפניה את ראש הבחורה הצעירה ששכבה שם, דוממת וחיוורת. היא נבהלה ופסעה לאחור במהירות, נתקלה באחד משולחנות המתכת והפילה כלי אחד שהספיק לשרוט אותה על הרצפה.
היא נאחזה בידה, בשריטה המדממת, והשתדלה להרגיע את עצמה כמה שיותר. הכל הפך לעצבני, וניתנה לה סיבה טובה לכך. יש גופות במעבדה של סיימון, אנשים מתים. לא היה לה אכפת מזה, יצא לה לראות מוות כבר לפני כן, אבל השאלה שהכי הציקה לה הייתה- למה?
"אליה." קול קרא לעברה מפתח הכניסה, קול שהכירה, קול שלא דאג או כעס, או היה נשמע הגיוני בהתחשב בסיטואציה. היא פסע אליה במהירות, חיוך סקרני על פניו. "מה את עושה כאן?" סיימון שם לב לבלגן שעשתה וניגש לסדר אותו מיד.
היא התקשתה להבין האם הוא משחק או שבאמת לא היה לו אכפת שתראה מה הוא מעולל. כבר יצא לה להבין שהוא די מטורף. לשאלתו היא לא השיבה.
"רואה, זה מה שקורה כשאת מתעסקת בדברים של אחרים. את נפגעת." הוא תפס בידה בפצועה וחבש אותה בעזרת פד רפואי שהוציא מהשד-יודע-איפה. "עכשיו, לאן רצית להגיע? אולי אוכל ללוות אותך."
"למען האמת, באתי הנה." היא אמרה לו בלי היסוס.
"הו, באמת?" סיימון התפלא. היא הרגישה איך הוא מחזק את אחיזתו בידה. "למה?" שאל, ולמרות זאת היה נראה רגוע.
"איידן אמר לי שאתה מתכנן להרוג את הנוקמים, זה כולל את אבא שלי."
"המ, ילדה של אבא." הוא מלמל. "מתוק."
"אני לא אתן לך." הוא איימה עליו. "אני מזהירה אותך כבר עכשיו."
סיימון צקצק ונד בראשו. "איך בדיוק ציפית לשרוד במקום הזה אם את לא מסוגלת להקריב כמה קורבנות? חשבתי שאת רוצה את הנקמה שלך, להוכיח למי שחשב אחרת שאת לא מה שכולם מאמינים שאת." הוא הסתכל אליה בעיניו הבהירות, משהו היה לא בסדר איתן, היא עדיין לא הצליחה להבין מה. "אני יודע את זה עכשיו."
"תעזוב אותי." היא החזירה את ידה אליה בגסות, והסתכלה על החבישה ההדוקה והכואבת שלו שהצליחה איכשהו לעצור את הדימום. "ומה לעזאזל אתה עושה עם האנשים האלה?" היא הסתכלה לאחור לעברם. "איזה מין אדם חולני אתה?"
"הו, וואו, רק עכשיו הבנת." הוא צחק עליה בגלל זה. "אז, אני אשתף אותך בסוד קטן שלי. משהו שאני חושב עליו בכל לילה לפני שאני הולך לישון." הוא תפס בידה, התקרב אליה ולחש לאוזנה. "הייל הידרה."
אליה שחררה את עצמה בשנית והתרחקה ממנו כמה שאפשר, היא הלכה לכיוון דלת היציאה ולא הסתכלה לאחור. היא רצתה להתעלם ממה שהוא אמר לה הרגע, אבל ככל שעברו השניות כך היא התקשתה לעשות את זה, כי את המושג הזה קשה מאוד לשכוח. היא לא הבחינה שהוא בחן אותה בזמן שעזבה, ושחייך לעצמו בעקבות התגובה שלה.
"עובד בכל פעם." הוא אמר לעצמו, וניגש לכסות בחזרה את גופתה הבחורה הברונטית ששכבה על השולחן. אז הוא פנה אל אוסף כלי העבודה שלו, והסתכל על היציאה. "ועכשיו, לתקן את הדלת הזאת."

כשאלכס חזרה למגדל בקושי היה לה זמן להשאיר את האוכל שקנתה במטבח לפני שניגשה לחזור אל מק. הדבר ההוא, הידיעה שגילתה, לא יכלה להישאר בתוכה עוד הרבה זמן. היא הייתה חייבת לפצות את פיה ולשחרר אותה לאוזני אלו שצריכים להיות הראשונים לדעת על כך. השקית כבר משכה באצבעותיה למטה מהמשקל הרב שלה ואפילו התחילה להכאיב לה כסכין חותכת (פשוט הכל היה נראה טעים כל כך!) אבל זה לא שינה לה, כי ידעה שמה שיש ברשותה חשוב מדי בכדי לבזבז זמן על המתנה מיותרת.
בעצירתה היא גלשה על אדי מגפיה לאורך המסדרון עד שנעמדה בדיוק מול דלת החדר הפתוחה, שם טאי ומק דיברו בניהם.
"מק! מק!" אלכס התפרצה פנימה, זרקה את השקית המלאה בפתח כדי לשחרר את ידיה.
"מה?" הוא הבחין בדחיפות שעל פניה.
"לא תאמינו מה ראיתי!" היא אמרה, עדיין מתנשמת. "את מי."
"מי? טאי שאל אותה בזריזות.
"זו- אה- אליה."
"אליה?" הוא הופתע, בדומה לאחרים.
"אני יודעת!" אלכס הבינה את התגובה שלו והסכימה מיד. "והיא לבשה בגדים נקיים, ונראה שהתקלחה. היה לה כסף בשביל ללכת לסופר." היא הסבירה כל פרט.
"בבקשה, תגידי שהצלחת לגלות למה." מק ביקש לדעת. אלכס שמחה להנהן בראשה בחיוך גדול.
"אני לא חסרת תועלת אחרי הכל." היא הרימה את סנטרה בגאווה. מק כיווץ את עיניו. "היא אמרה משהו על אדם בשם איידן."
"איידן מה?" הוא שאל.
אלכס משכה בכתפייה. "לא יודעת." השיבה. "היא אמרה שהוא רע, ושהיא יודעת את זה אבל לא אכפת לה."
"נשמע כמוה, ממה שהצלחתי לקלוט." מק העיר בידיים שלובות.
"ואני לא חושב שזה צירוף מקרים שהיא פגשה מישהו רע בזמן כל כך קצר." טאי הוסיף. "יש לי הרגשה שהוא קשור למה שקורה."
"אפשר לבדוק." מק כיוון את מבטו אל עבר צג המחשב הכבוי.
טאי הנהן להסכמה. "אלכס," הוא פנה אליה, וזו הסבה את הקשבתה אליו. "תעשי לי טובה, תגידי להייזל לבוא לפה."
היא הנהנה מיד בחיוכה הסגור, התכופפה להפעיל את מגפיה, הרשימה את טאי תוך כדי, וגלשה במהירות למצוא אותה כבקשתו. כשהיא עזבה, אז טאי אמר לעצמו משהו.
"אסור לנו לסלק אותה." הוא מלמל בשקט, שקט שמק שמע היטב עם חושיו.
"את אלכס?" הוא שאל.
"הא?" טאי הרים אליו את מבטו.
"אסור לנו לסלק את אלכס?" מק שאל.
"כן. כן." טאי השיב, בהיסוס משקר כלשהו בו מק הבחין. "אבל לא רק."