עיר של גיבורים: פרק 26- יש לי בקשה

אם לא נוכל להגן על כדור הארץ, תהיה בטוח שננקום בו."- טוני סטארק, איירון מן

אליה נכנסה חזרה אל בית האחוזה, והכל נראה היה שקט למדי. היא החזיקה בשקית המצרכים מהסופר, שם הייתה, לשם איידן שלח אותה, והיא התקדמה פנימה כשבראשה התהייה למה המקום נראה נטוש. אש האח עדיין בערה, האורות דלקו בעמעום. היא התקרבה אל הספות שממול, וראתה שאיידן עדיין ישב שם וקרא.
"היי." היא אמרה לו. הוא הרים את ראשו מהמילים והעלה לכיוונה חיוך קטן.
"היי." הוא השיב לה. "רוצה שקדים?" הוא הגיש אליה מרחוק את הקערית הקטנה ששם לידו.
"אה, לא. תודה." אמרה. "איפה אני שמה את זה?" היא שאלה לגבי השקית.
"אה, יש מטבח בהמשך." הוא הוסיף להצביע לכיוון. "פשוט תשימי את הדברים שם, הוגו כבר יסדר את זה."
"או-קיי." היא אמרה והתחילה ללכת. אחרי מספר צעדים היא נעצרה. "איפה כולם?" שאלה.
"כולם?" הוא שוב הרים את עיניו מהספר.
"אה, סיימון. לילית." היא הסבירה.
"הו, הם." הוא כאילו נזכר. "כן, אה…" הוא תוך כדי שיחק עם אצבעותיו במטרה להחזיר את הפרטים למוחו. "סיימון, סיימון אמר שהוא רוצה לעשות משהו בקשר לרעל שלו, הוא ביקש מלילית לעזור לו."
"הרעל שלו?" אליה שאלה, מרימה את גבותיה בתהייה וסקרנות.
"כן, את יודעת, מה שעילף את כל ה… אמ, חברים שלך."
"שיתק." היא תיקנה אותו.
"כן." הוא הנהן בהסכמה. "הוא טוען שזה לא היה אמור לקרות. הם היו אמורים למות-"
"מה?" היא קטעה אותו בקול נוקש.
"אל תדאגי, יפה, אמרתי לו שזה מיותר." הוא הרגיע אותה בקולו. "אבל הוא, כמובן, עקשן מתמיד, אז בואי ניתן לו לעשות מה שהוא רוצה, בין כה וכה זה לא ייצא לפועל."
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" היא חשדה.
"כי הוא לא הולך לעשות כלום אם אני לא ארשה לו. הוא עובד בשבילי, את זוכרת? כרגע אין לי טעם להרוג אותם."
"כרגע?"
"אין לי טעם להרוג אותם." הוא הדגיש מחדש וקם לקראתה. "ואם את לא רוצה שאהרוג אותם, אז זה לא יקרה."
"טוב, אני לא רוצה שתהרוג אותם." היא עקבה אחריו עם עיניה בזמן שניגש אליה.
הוא לקח את ידיה. "אז זה לא יקרה."
"או-קיי." היא אמרה והחזירה את ידיה אליה. "ושלא יחשוב לעשות את זה. אבא שלי נמצא שם."
"כן, כמובן." הוא חייך אליה.
אליה לקחה את השקית שהביאה איתה והלכה לחפש היכן נמצא המטבח עליו איידן דיבר. לאחר הליכה קלה בין המסדרונות הארוכים והלא נחוצים לטעמה, יחד עם כמות החדרים הבלתי ריאלית עליהם הדלתות הסגורות, היא הגיעה למקום, לחלקת המטבח הלבנה מרוצפת האריחים הקטנים, שאי בעל שיש שחור מפוזר נקודות במרכזו, עליו סבבו ארונות מצרכים, מקרר לבן וגדול, תנור, כיריים, מדיח כלים וכל מה שצריך להיות כדי שיהיה כמה שיותר נוח בעצם, כולם לבנים עד בוהק מלבד אותו שיש שחור ומבריק שנראה שלא השתמשו בו אפילו פעם אחת. אליה הניחה את השקית על האי במרכז וניגשה לפתוח את המקרר. להפתעתה הוא היה כמעט ריק, מלבד זוג בקבוקי מים, בקבוק יין וכיכר לחם שניסו למלא את החלל העצום.
"מזל שהלכתי לקניות." היא אמרה לעצמה, סגרה את הדלת והסתובבה לגלות שהשקית שהניחה נעלמה. היא פערה את עיניה בבהלה.
"מצטער שהבהלתי אותך." קול נערי גרם לה להסתובב מחדש, שוב אל המקרר, בכדי לגלות שזה היה הוגו שעמד שם לפתע. זאת אחרי שהייתה שם לבד.
"כן, זה גם היה מבהיל." היא הודיעה לו כי כנראה לא ידע.
"הו, מצטער." הוא הוריד את אחיזתו מידית הדלת. בידו החופשייה החזיק בשקית שלפני רגע מילאה את כל המצרכים שהביאה.
יכול להיות שבמשך השנייה הזאת הספיק לשים אותם בפנים? אליה פתחה את המקרר שוב והופתעה לגלות שזה נכון.
"מי אתה?" היא שאלה בחשד.
"רק מכשף קטן ועלוב, עלמתי." הוא הרים את ידיו בכניעה. "מנסה לעבוד במקום שיקבל אותי מבלי לחשוש שאעשה משהו רע."
אליה כיווצה את עיניה, עדיין לא בדיוק מאמינה לו, לבחור הצעיר שבקושי יצא לה לשים לב אליו.
"הוגו לאשטון." הוא הציג את עצמו בפניה, גבו הושפל מעט בכדי להיות נמוך יותר בכוונה. "ואני כאן כדי לעזור לך, עלמתי."
"לעזור?" היא שאלה.
"אדון ואן דום אמר לי שאעזור במה שאת מבקשת." הוא הסביר.
"באמת?" חיוך עדין התעקם על שפתיה, היא התקרבה אליו ושאלה בשקט. "תוכל לומר לי איפה המעבדה של סיימון?"
"טוב, יש לו כמה." הוגו השיב באותו טון חלוש.
"לאיזו מהם הוא לא מרשה להיכנס?"

דפיקה חזקה על הדלת גרמה למק לעצור מחדש את הפעילות שלו בנוגע לבחינת הפצצות. אחרי שהבין איך הן פועלות הוא ניסה להבין האם יש משהו שונה בהם מאשר מסוג פצצות רגיל. עד כה, שום דבר. הוא כמעט ולא הצליח לשמור על איפוק נפשי מבלי להתייאש או לרצות להרוס את כל הפצצות האלה מרוב העצבים שהתגבשו ועלו אצלו. לרגעים שקל האם עליו לנסות למצוא עוד מישהו שיעזור לו בזה, אבל אז הוא נזכר שאין אחד כזה.
הוא ציפה לראות את אלכס ממתינה לו בכניסה ומספרת לו את נפלאות העולם הישן שגילתה כשיצאה החוצה, ועד כמה מוזרים המאכלים שמוכרים כיום, ואיך הבנות מתלבשות בשיא הצניעות, לפחות בראש שלהן, ואיך הגברים מצליחים להמציא עוד ועוד תספורות חדשות רק משכבת השיער הקצרה שתמיד מכסה את הראש שלהם, ועל עוד ועוד ועוד דברים נפלאים ומוזרים שקשה לראות כשאתה מטייל בין גלקסיות בבסיס יומיומי.
אבל, למרות שהתספורת בהחלט הייתה יכולה להיראות דומה, חוץ ממנה, לא היה שום דבר שהיה יכול לגרום לו לחשוב שזו באמת אלכס. הוא הופתע מאוד לראות את האדם האחרון שחשב שיגיע אליו.
"כן?" הוא שאל את טאי כשהוא נכנס והתקרב לקראתו. מק התרומם על רגליו והשאיר את עבודתו החצי עשויה על השולחן.
"היי," הוא אמר לו. "תקשיב, תוכל, אה, אני אוכל, לבקש ממך טובה?"
"תלוי." מק אמר.
"אני בטוח שתשמח לעשות אותה."
"מה היא?"
טאי לקח נשימה עמוקה לפני שדיבר. "אני רוצה שתחליף אותי בתפקיד המפקד."
נשימתו של מק כמעט ונעתקה מהמשפט שלא האמין שבאמת שמע יוצא מפיו של טאי, של טאי רוג'רס. לרגע הוא תהה האם הוא פשוט ישן וחולם את זה, או שהעבודה המתסכלת פשוט גורמת לו להתחיל לדמיין דברים, אבל אז הוא הבין שלא, כי המצב היה נראה ריאלי מדי לחלום ועבודה כזאת לא תגרום לו לשום הזיות. אז, טאי באמת מתכוון לזה? טוב, למק הייתה רק תשובה אחרת לתת לא על זה.
"לא." הוא השיב לו.
"רגע, מה?" טאי התבלבל.
"אתה אידיוט, אתה יודע את זה, נכון?" מק אמר לו. טאי התקשה להגיב. הוא נאנח. "במקום להתמודד עם משהו קשה אתה מנסה להעביר אותו הלאה?"
"לא, זה… לא-"
"זה בדיוק זה." מק שילב את ידיו והסתכל עליו בעיניו המצומקות. "תשמור את התפקיד אצלך, אני לא צריך אותו." הוא שב לשבת וחזר לעבוד.
"אתה תמיד אמרת שזה לא בסדר שאני אהיה המנהיג של הצוות הזה, אתה תמיד התלוננת. אז עכשיו כשיש לך הזדמנות לשנות את זה, את מוותר?"
"אל תפיל את האשמה עליי, רוג'רס." הוא תקף אותו ברוגע. "אתה מנהיג גרוע, כן, אני מודה ויודע את זה, אבל מנהיג גרוע זה בין היתר מנהיג שלא מוכן להודות שהוא כזה ולא מוכן לנסות לתקן את זה." הוא הסתובב על הכסא ובחן אותו ממקומו. "אתה תמיד חשבת שרק בגלל הגנים אתה תצליח כמו אבא שלך, ועכשיו גילית שזה לא בדיוק המצב, נכון? אבא שלך לימד אותך להילחם אבל הוא לא לימד אותך איך לנהל קרב. אלה שני דברים שונים."
"טוב, תטיף לי." טאי גלגל את עיניו.
"אתה לא מבין, נכון?" מק כיווץ את עיניו ושחק בשיניו.
"אתה מבין?"
"כן." הוא אמר בקשיחות. "אבא שלי לימד אותי כל מה שהוא יודע, כל מה שאבא שלו לימד אותו, כי הוא ידע שאצטרך להצליח גם בלי חליפת הפנתר שלו, כי הוא ידע שמאחורי הגיבור עומד אדם שקודם כל צריך להצליח כשאין לו כלום בידיים. אני אתן לך עצה כזאת, רוג'רס- תתחיל להתנהג כמו מישהו שיודע מה לעשות, אחרת תמות כי לא ידעת."
טאי הרים אליו את מבטו שבינתיים שקע ברצפה.
"אני מכיר את אבא שלך, הוא לא עושה טעויות. לא לרוב, בעצם. אם הוא בחר בך אז הוא מאמין בך, ואם הוא עדיין מאמין בך, אז או שהוא טיפש גמור או שבאמת יש בך משהו. אני רוצה להאמין שזו הסיבה השנייה."
"אתה תעזור לי?" טאי שאל אותו, ולמרות נושא השיחה אליו הוא קלע אותם, מק עדיין מצא את עצמו מופתע מהבקשה שלו.
"כן." הוא ענה לו, מפתיע גם כן. "אין לי ממש ברירה."