עיר של גיבורים- פרק 24- השיבה

"אני לא לומד. אחת מהבעיות שלי."- פיטר קוויל, סטאר לורד

דווקא שם אלכס לא חשבה שתיתקל בה. מכל המקומות בעולם, היא הייתה חייבת לראות את הפנים המוכרות של הבחורה הזאת בסופר, בשעת לילה מאוחרת-מוקדמת, תלוי את מי שואלים. ברור שזה היה סימן מהכוכבים. היא הייתה חייבת לגשת אליה.
היא סידרה את האוזניות על בסיס צווארה החשוף ועצרה את הקלטת שבמכשיר. היא גלשה על עגלת הקניות הכמעט ריקה שלה עד שהגיעה לעמוד לצידה. זו לא הבחינה בה בהתחלה. היא הייתה עסוקה מדי בלבדוק את מוצרי המזון שעל המדפים מאשר לשים לב שנעמדה שם. כמובן, לא מומלץ לסמוך על אוכל בימינו. אלכס בעצמה יודעת את זה טוב מאוד, והיא כבר השלימה עם העובדה שזה כנראה יתנקם בה בסופו של יום, אבל… דברים לא בריאים יותר מדי טעימים בשביל לוותר עליהם!
היא הסתכלה עליה ובחנה אותה מקרוב. היה בה משהו שונה. נראה היה כאילו זהרה יותר. זה מוזר לומר זאת עליה, יצור מצוברח ואנטיפטי שכמוה, אבל זה היה נכון. היא הייתה בטוחה בכך. היא לבשה בגדים אחרים, אפשר לומר אפילו מנקרי עיניים, כי באמת יכלו להדמות לסוג הבגדים שהנשים העשירות האלה שלא אכפת להן מכלום לובשות בדרך כלל. לא שאלכס יודעת איך הן מתלבשות כיום, כי הרי את השנים האחרונות בילתה בחלל, אבל היא יכלה לשער, ובהשערה שלה- כך הן היו נראות. גם השיער שלה נראה שונה יותר, גווני החום הבהיר איתו הסתובבה נראו כהים יותר, והשיער היה דק יותר, ולח. כנראה שהתקלחה לא מזמן. עכשיו זה באמת סקרן אותה, כי אין מצב שהתקלחה ברחוב או השיגה את הבגדים האלה מבלי לתת משהו בתמורה. השאלה הייתה מה, ולמי?
במה היא הסתבכה?
"אליה?" היא פנתה אליה בשם, בעיקר כדי לוודא שלא תטעה. היא האמינה מאוד בכך שאולי טעתה.
אבל היא לא. אליה הסתובבה אליה כמעט מיד.
"היי, את…" היא עיקמה את פיה כי שכחה את שמה, אבל לפחות אותה במהותה זכרה.
"אלכס." היא השיבה בהנפת יד. "אני- היורשת של סטאר לורד." היא הוסיפה ונראה שגם את זה התקשתה להבין.
"מי?" אליה שאלה.
"נו, סטאר לורד!" אלכס הדגישה בקולה וחשה נעלבת בשמו של פיטר. עברו הזמנים שבהם לא ידעו מי הוא. "הגנב הכי מדופלם בעבר, מנהיג שומרי הגלקסיה בהווה, ומי-יודע-מה בעתיד."
"הא, הוא." אליה נזכרה וחזרה להתעסק בשלה.
"את, אמ, נעלמת." היא המשיכה בשיחה.
אליה הנהנה. "נכון."
"את בסדר?" אלכס שאלה אותה.
"כן. למה שלא אהיה?" הטון שלה העיד שלא ממש רצתה לדבר. זה דווקא היה טוב, כי זה אומר שתרצה לסיים את הדברים מהר, מה שיכול לגרום לה לומר הכל מבלי להתמהמה.
"טוב, ממה ששמעתי הפרידה הייתה די מכוערת." היא השתדלה לרמוז את כוונתה.
"כן, טוב, זה היה. כמו שאת רואה, אני בסדר גמור עכשיו."
"יופי, אז תוכלי לחזור!" אלכס אמרה בחיוך של מלוא הרצינות.
"מה? למה שאעשה את זה?" אליה שוב לא הבינה אותה.
"כי, טוב, יש לנו משימה לעשות." היא הסבירה. "וגם, אבא שלך נפגע. את לא רוצה לעזור לו?"
"ברור שאני רוצה." היא אמרה אמת.
"אז?"
"אז, אני לא שחקנית קבוצתית." היא הסבירה. "עדיף לכם בלעדיי."
"אבל הצוות לא יכול להיות שלם בלעדייך." היא בכל זאת ניסתה לשכנע אותה. אליה נאנחה בקול.
"תראי, ילדה, את לא מכירה אותי." היא הסתכלה עליה במבט המרתיע שלה, אבל לא התרגזה, עדיין. "את לא רוצה שאחזור, את באמת לא רוצה. ואני יודעת מה אני עושה, אז אל תחשבי אחרת."
"מה שאת עושה, קשור לעובדה שאת נראית כמו פוצית עכשיו?" אלכס לא סיננה את מילותיה, ואפילו לא חזרה בה, למרות שידעה שזה נשמע לא בסדר וגם לא מנומס. זה מה שהיא חשבה, היא לא מתכוונת לשקר בקשר לזה.
עיניה של אליה נפערו בתדהמה, והיא לא נראתה מרוצה כלל. היא הידקה את אגרופיה, אבל מיד הרפתה מהם, ולקחה נשימה עמוקה.
"תקשיבי," היא החלה בהסבר חדש. "אני יודעת מה אני עושה. כל ההטבות האלה הן בנוסף, אני לא טיפשה אחת שנופלת לקסמיו של כל אחד, אני אחת שמנצלת את המצב שבו זה קרה." היא התיישרה יותר בחזה מתוח. "איידן הוא לא בחור טוב, אבל אם הוא מציע לי דברים שרק חלמתי עליהם, אני לא אסרב. זה נקרא הישרדות."
"זה נקרא קוץ בתחת." אלכס לא התרשמה. "למה שתעזרי למישהו שבבירור רק רוצה ממך משהו ומנצל אותך?"
"כל אחד רוצה מכל אחד משהו. זה לא חדש." אליה הסבירה לה בנוסף. "כל ה-וונאבי שנמצאים במגדל, גם הם רוצים דברים. אני בספק אם אין מניע אנוכי מאחורי כל אחד מהם."
"אני לא רוצה כלום." אלכס משכה בכתפייה והתנגדה לדרך מחשבתה.
"הו, את עוד תרצי." אליה לקחה את פחית השימורים שבדקה קודם, הניחה אותה בעגלה שלצידה, והלכה מהמקום.
אלכס עיקמה את פיה בחוסר נוחות, וניסתה לחשוב עוד על מה שנאמר לה. ו… לא, זה בהחלט לא נשמע לה כמו סיבה טובה שלא לחזור. אבל היא יודעת למה אליה מסרבת לחזור.
פחד, חשש, אולי בושה. כל הדברים האלה שמונעים ממך לשוב אחרי מקרה מצער. היא חוותה את אותה תחושה רגע לפני שנשלחה שוב לכדור הארץ. במקרים כאלה היא אוהבת להיזכר במה שרוקט נהג לומר לה ברגעי משבר כמו אלה- "תזכרי, אם מישהו מעצבן אותך, אין שום בעיה שתפוצצי לו את הראש."
היא, כמובן, התייחסה לזה בצורה מטאפורית.

כמה דקות ארוכות בהן סיימון היה כלוא בחדרו, הוא סוף כל סוף יצא משם עם הבשורה. "מצאתי! מצאתי! מצאתי!"
"את הבורג שנפל לך?" איידן עקץ אותו ממקומו על הספה מול האח. הוא בדיוק המשיך לקרוא את הספר שהפסיק כשנאלצו לבקר בבית החולים כמה שעות לפני כן. זה היה ספר שדיבר על כוחות מיסטיים, כמו אלה שאביו שולט בהם. זה תמיד עניין אותו להבין עוד בקשר אליהם, עוד בקשר למה שהם מסוגלים לעשות.
"אה, זה היה ממש מעליב אילו היה לי אכפת ממך!" סיימון הצביע עליו בתיאטרליות וחזר לנושא העיקרי האמיתי. לילית, ששמעה את צעקותיו ממקום אחר ברחבי האחוזה, באה לשמוע על מה כל המהומה. "לא, לא, לא, אני מתכוון למשהו אחר. אני מתכוון לזה שמצאתי מה לא בסדר!"
"חוץ ממך?" לילית השתתפה בקנטורים עליו.
"עוד מילה אחת ממך ואגיש את הלשון שלך לחזירים." סיימון איים בריקנות.
"מאיפה תשיג חזירים?" זה היה הדבר היחיד שעניין אותה.
הוא חשב בעיניים גדולות. "תסמכי עליי שאני אמצא." הוא סיכם ושוב חזר לדבר על מה שחשוב, בתקווה שאף אחד לא יפריע לו עוד פעם. "מישהו התעסק עם הפורמולה שלי." הוא השפיל את ראשו, נאנח ונשך את שתפו התחתונה. "מישהו חכם מספיק כדי להפוך אותה לפחות קטלנית. מה שאומר שזה לא אף אחד מכם, כן?"
"בו-הו, מישהו נגע בצעצועים שלך." לילית ייבבה בכאילו.
"מילה אחת." הוא הזהיר אותה.
"מה זה משנה אם הם מתים או בתרדמת? הם לא מסוגלים לעשות כלום." איידן לא הבין על מה כל ההתרגשות. "שלא לדבר על הפרויקט המגוחך שלהם."
"יש הבדל גדול, אדוני, כי- אתה יודע מה מפריד בין מי שמת למי שרדום?"
"תאיר את עיניי, דוקטור." הוא סגר את ספרו והקשיב.
"חיים." סיימון השיב לו. "הם חיים, זה ההבדל. אתה אולי שקוע מדי בעצמך כדי לחשוב שזה לא ישנה, אבל אני מזכיר לך- אחרים נפלו על פחות."
"אז מה אתה רוצה? לשלוח את לילית שוב?" הוא שאל והסתכל עליה.
"כן." סיימון ענה. "אבל הפעם, אני אהיה אחראי לכך שהיא תעשה ווידוא הריגה."