עיר של גיבורים- פרק 21- גלדיאטור

"אנחנו אולי לא מושלמים, אבל הידיים הבטוחות הן הידיים שלנו."- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה

טסה עמדה בחדר השריונות האפלולי והגדול שכבר הפך לה למואר ממשך הזמן שבילתה בו. המנורות היחידות בתקרה ונורות התצוגה מארונות הזכוכית הרבים היו מקור האור היחיד שלה שם. זה היה די מוזר מצידה להמשיך בעיסוקיה בחצי עלטה במקום להדליק את שאר האורות כדי שיהיה לה נוח, אבל מבחינתה, זה לא ממש היה משנה. ואם למשל, תיאלץ להתמודד מול אויב בלילה? זה יכול להיות תרגול נהדר. זה לפחות מה שאמרה לעצמה בראשה כדי להסתיר את העובדה שאין לה כוח לגשת למתג שלצד הדלת ולעשות את זה. זה יבזבז זמן יקר שהיא לא רוצה לאבד, גם אם לכמה שניות בודדות.
היא לבשה את חליפת השריון שטוני בנה עבורה, האדומה-כסופה הקטנה, והתחילה להרגיש יותר ויותר נוח איתה ככל שעברו השעות. היא כבר התרגלה לכך שגבהה בכמה סנטימטרים בגלל המגפיים, שהיא מרגישה הכל בעקיפין רק דרך פנים החליפה, ושכאשר היא מרכיבה על ראשה את הקסדה העולם הופך לפתע לדיגיטלי נורא.
היא אהבה את ההרגשה, למרות המגרעות שהיו בה.
היא אספה מהרצפה את חלקי הברזל הישנים ששימשו לה למטרות ירי באימון הזה והחזירה אותם לארגז שהניחה בצד החדר. היא שבה לעמוד במרכז הרחבה, הדביקה את רגליה אל הרצפה והרימה את ראשה אל התקרה הגבוהה.
"או-קיי," היא אמרה ברוגע. "אני מקווה שהבנתי נכון." היא רפתה את ידיה ונרגעה.
"אני מאחל לך בהצלחה, העלמה מקארת'ני." ג'רוויס פנה אליה בנעימות.
היא העלתה חיוך קל. "תודה." אמרה, ושבה להתרכז בהוראות שנתן לה לפני כן. היא עשתה כפי שאמר לה, ושמעה את קול להבות הסילון שהצטברו מתחיל לפעול תחתיה. היא הרגישה את החום שלהן בכפות הגפיים שלה וראתה איך בהדרגה אופק מבטה עולה מעלה ומעלה. "זה עובד!" היא התרגשה, אך לא הסכימה לתת לזה להשפיע עליה. היא ריחפה ברוגע, מבלי להילחץ מהדברים המלחיצים שהשתדלה לא לחשוב עליהם, ועשתה זאת בנינוחות מפליאה.
היא הסתובבה עם גופה וצפתה על מיטב השריונות המסודרים שהוצגו לפניה זה אחר זה, ולא יכלה שלא לחוש ברוגע שהציף אותה לפתע, כשהיא ניצבת בין שמיים לארץ, בחדר שקט כמעט לגמרי, לבדה (לא כולל ג'רוויס)… תמיד יצא לה לחשוב שאת האימונים האמיתיים הראשונים שלה תעשה עם טוני. היא כל הזמן דמיינה אותם בראש שלה, ודקלמה כל סיטואציה וכל אפשרות כמעט בעל פה עד שהייתה בטוחה שדבר לא יפתיע אותה.
כנראה שהדבר האחרון לו ציפתה היה זה שהפתיע אותה. עליו בכלל לא יצא לה לחשוב דאז.
בהתחלה, כשזה רק קרה, היא חששה, שלא לדבר על הפחד שהחל להצטבר בה.
פעם ראשונה מאז התחילה את חייה מחדש שוב הרגישה חסרת אונים. זה היה נורא, אבל למזלה הפעם היו לה חברים שעזרו לה להתמודד עם זה ולהראות לה שהיא לא שם לבד.
הא, היא אומרת "בהתחלה", כאילו עבר כל כך הרבה זמן, אבל כל פעם היא נזכרת מחדש שעברה בקושי חצי יממה. כל כך הרבה קרה מאז הבוקר, וזה שיחק לה במוח.
"טסה?" קריאה תוהה נשמעה אליה מרחוק והקיצה אותה מזרימת המחשבות שלה. היא פקחה את עיניה שנעצמו מבלי שאפילו שמה לב, וסנוורה משאר אורות התקרה שנדלקו לפתע. ההפתעה הבהילה אותה, ורעש הסילון מידיה ומרגליה הושתק כמו יכולתה להמשיך ולעמוד באוויר. היא קראה בקול כשנפלה במהירות למטה. היא לא הצליחה לחזור לעוף כמו שרצתה, מהפאניקה שכחה מה עליה לעשות כדי שזה יקרה.
הרצפה המשיכה להתקרב אליה בהאצה. עוד רגע ותשתטח עליה באכזריות. היא עצמה בחוזקה את עיניה כאינסטינקט אחרון, ונהדפה לאחור על ידי גוף זר וגדול ממנה שתפס בה והתגלגל איתה על הרחבה. היא לא ידעה מה הפתיע אותה יותר, העובדה שהיא בסדר, או שהמכה לא כאבה בכלל.
היא העיזה לפקוח את עיניה, ולא בדיוק הופתעה לראות שהיא חצי נחה על גופו של טאי ששכב בעצמו על הרצפה. ידה תפסה בכתפו וראשה ניצב על החזה הרחב שלו. היא מיהרה להרים את ראשה ולהסתכל על פניו, אלה נראו לא ממש מאושרות במיוחד מהתוצאה של ההצלה ההירואית שביצע.
"מה אתה עושה?" היא שאלה בגיחוך.
"תודה, טאי, שהצלת את החיים שלי." הוא תיקן אותה. "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי נופלת ו-נגיד, שוברת את הראש. אולי מתה."
"צד הטוני שלך מופיע." היא העירה בקלילות, טפחה על החזה שלו והתרוממה משכיבתה בכדי לשבת לצידו.
טאי קם מהרצפה גם הוא והתיישר לישיבה מסוכלת. הוא גיחך כשהסתכל על המבט הרגוע שהציגה בפניו. "את בסדר?" הוא שאל אותה כמצופה לפני הכל.
"כן." היא השיבה. "למרות שרק בגללך בכלל איבדתי את הריכוז." היא הכתה אותו בקלות בכתפו.
"הו, אני מצטער על זה." הוא ביקש את סליחתה.
"זה הרוג'רס הטיפוסי שאני מכירה." היא נרגעה. "משהו חשוב שנכנסת והפרעת לי באמצע?"
"רק… רציתי לדבר." הוא הודה.
"טוב, אז זה חשוב מספיק כדי שאעצור." היא הנהנה בחיוך. "כשחבר טוב שלי צריך עזרה, אין שום סיבה להסס. מה מפריע לך?"
"המ, טוב…" טאי לא בדיוק הסתכל עליה כשדיבר. קולו היה חלש ומתמשך, כמו שהוא בדרך כלל כשהוא מהסס לומר את מה שנמצא אצלו בראש.
"זה קשור למה שקרה בעיר?" היא הבינה, וזה לא בדיוק היה קשה בהתחשב בכך שאפילו בחדשות מדברים על המקרה. "זו לא אשמתך, יודע."
"כן, אני יודע." הוא ענה. "אבל כל מה שקרה שם… זה גורם לי לחשוב שוב בקשר לתפקיד שאבא שלי נתן לי. אולי מק צדק, אולי אני באמת-"
"לא, טאי!" טסה קראה בתסכול. "אל תחשוב על מה שהאחרים חושבים שנכון. זה רק ישפיע עלייך יותר גרוע."
"אבל מה אני אמור לחשוב אם כל מה שאני מנסה לעשות לא מצליח?" הוא נאנח.
"אתה מחמיר עם עצמך יותר מדי." היא הניחה את ידעה על זרועו. "זו הפעם הראשונה שלך. הסיכוי להצליח בפעם הראשונה הוא כמעט אפסי."
"אבא שלי הצליח בפעם הראשונה שלו." הוא הזכיר לה. "אפילו את ודאש."
"כמעט הרסנו את הבניין."
"אבל לא הרסתן."
"ואתה לא הרסת את ניו יורק!" טסה התרוממה ותפסה בו חזק. היא הכריחה אותו לקום בכוח, למרות שזה היה לה די מסובך. זה פעל רק כי שיתף איתה פעולה והתרומם בעצמו. "אתה מחמיר עם עצמך." היא שילבה את ידיה. "וכמנהיג אסור לך להיות כזה. אם תהיה הם יראו את זה, ואז גם הם יתחילו לפקפק בעצמם. זה לא הזמן לדברים האלה." היא החזיקה בזרועותיו. "אתה צריך להירגע ולהפסיק לתת לפחד לשלוט בך. אתה לא סטיב רוג'רס, אתה לעולם לא תהיה, אז תפסיק לנסות. תהיה אתה, טאי."
הוא הרים את מבטו מהרצפה אליה, והסתכל הישר אל עיניה התכולות הגדולות. הוא העלה חיוך קל והנהן עם ראשו. "אולי בכל זאת כדאי שאדבר עם אבא שלי?" הוא שאל.
טסה הנהנה בזריזות. "זה רעיון טוב."
"או-קיי." הוא אמר, וכהצעתה המרמזת פנה לעזוב את החדר. "תודה!" הוא קרא אליה, והיא סימנה לו לשלום עם ידה. הוא סגר את הדלת אחריו, ואז שוב חזר השקט לחדר.
טסה הסיטה את מבטה ופסעה כמה צעדים חזרה למקום ממנו התחילה. היא הניחה את ידיה על המותניים ולקחה נשימה עמוקה. היא בחנה את החדר, את המכונות, ואת ארונות התצוגה.
"אתה יודע, ג'רוויס," היא אמרה לו. "אני מאמינה בו. אני באמת מאמינה שהוא מסוגל."