עיר של גיבורים- פרק 18- הדוקטור

"יש גבול למה שאתה מסוגל לעשות, קפטן. או שארקסין אמר לך אחרת?"- יוהאן שמידט, הגולגולת האדומה

עברו כמה שעות, וכבר הגיע הלילה, והשמיים החלו להחשיך. כל חברי הפרויקט ישבו בחדר המנוחה שבמגדל הנוקמים. כולם מלבד שניים.
טאי היה חייב לעבור קודם בבית החולים הקרוב, והייזל הצטרפה אליו. היא ישבה על אחד מכסאות ההמתנה שבמסדרון הלבן, בעל המראה הטהור מדי, השקרי, וקראה מהעיתון המזדמן שנח לפני רגע לצידה כשחיכה שמישהו ייקח אותו וישתמש בו שנית. היא עדיין לבשה את החליפה השחורה שלה, אותה לא הספיקה להחליף. טאי, מצידו, שם על עצמו סווטשירט אפור שהסתיר את רוב חליפת הקפטן שלבש, האחד שטסה ברוב טובה החליטה להביא לו מחדרו בעצמה כי התעקש שלא להתמהמה לפני שילך לראות מה מצבו של בן.
"יש לך בעיות, רוג'רס." היא אמרה לו אז, והוא לא הגיב. הוא אפילו לא התעסק יותר מדי בלהיות מופתע מכך שלבשה את חליפת השריון האדומה-כסופה הזאת שלא ראה מעולם, למרות שהיה די מופתע, ואפילו רצה לאחל לה מזל טוב שזה סוף כל סוף קרה. "רק תשתדל שלא להישאר לישון שם." היא גיחכה.
הוא העלה את מבטו וחייך אליה.
מבחינת הייזל עבר מספיק זמן כדי שתוכל לתהות מה לוקח לו כל כך הרבה זמן. היא הנמיכה את דפי העיתון עליהם רפרפה בסתמיות והציצה עליו ממרחק. הוא נשאר עומד מול החלון השקוף של החדר הספציפי ההוא, וממש נתקע שם. עכשיו כבר התחילה לדאוג.
היא התרוממה והתקדמה לכיוונו. היא תחבה את העיתון המקופל ברישול מתחת לזרועה ופנתה אליו. "כבר מאוחר." היא הסיטה את ראשה בכדי להסתכל על הפצוע המונשם שבמיטה, על הנער הצעיר שהיה בן גילה, וקצר בגילויי סימני חיים. לידו עמד הרופא, לבוש בחלוק לבן וארוך, ניצב כשגבו מופנה כלפיהם ומותיר להם לשים לב רק לשיערו החום הבהיר והמעט מנופח ולהבחין בצלקת של כוויה חריפה ישנה על ידו הרושמת. "לא תוכל להישאר כאן כל הלילה. לא ייתנו לך."
"כן, אני יודע." השיב לה. "רק עוד מעט."
"זו לא אשמתך." היא דרשה שיבין. היא ידעה שכך חשב. "במלחמה יש נפגעים."
"הוא לא היה חייל." אמר. "אף אחד מאיתנו לא חייל, וכדאי לנו לזכור את זה."
הייזל תפסה בזרועו בכוח. "רוג'רס, קדימה." היא משכה אותו בתחושה עדינה. "אין טעם לעמוד פה."
טאי השתחרר מאחיזתה ופנה לכיוון הדלת, כאילו מתעלם מדבריה. היא התעצבנה מעט, ואז שמה לב שהתרחק כי הרופא בדיוק יצא מהחדר. הוא התכונן לעבור על פניהם ותוך כדי עבר שוב על הפרטים שרשם לעצמו כשהיה בפנים.
"תסלח לי," טאי פנה אליו. ראשו היה גבוה יותר משלו רק במעט, אבל זה עדיין היה מוזר שהסתכל עליו מלמטה. סוג של, מלמטה. הוא בחן את פניו ונראה מתעניין. "ד"ר…?"
"ג'ואל." הרופא הושיט לו את ידו הפנויה וטאי לחץ אותה. "אתה יכול לקרוא לי ג'ואל. אדון…"
"רוג'רס." אמר. "טאי רוג'רס."
"הא, אתה קשור במקרה לסטיב רוג'רס המפורסם?" הרופא ג'ואל שאל את השאלה הצפויה שתמיד עלתה בשיחות מהסוג הזה.
"כן. הוא אבא שלי." הוא ענה לו באיפוק אדיש בקשר לפרט שתמיד היה חלק מחייו.
"מה אתה אומר." הרופא התעניין מאוד. "אבל, אני מצטער," הוא התנער מהנושא בעצמו. "רצית משהו."
"כן. רציתי- רציתי לדעת מה המצב שלו. אני זה שמצא אותו." הוא פזל לכיוון החדר בו צפה בשעה האחרונה.
"הוא… הוא מתאושש." הרופא השיב והסיר לרגע את הדאגה מליבו. "אבל אני לא יכול להגיד מתי יתעורר ואם בכלל." מיד הוא החזיר את החרדה שתקפה אותו.
"אם- יתעורר?" טאי שאל.
"הילד נפל מגג בניין, לא מתפקידי להבין למה, אבל הוא איבד הרבה דם ונחבל בצורה קשה. זה שהוא נמצא כרגע בתרדמת זה נס." הסביר לו, ותוך כדי הבחין במבטו הקשה של טאי. "אם משהו ישתנה אני מבטיח שאודיע גם לך, אדון רוג'רס."
טאי העלה אליו את מבטו. "תודה, דוקטור." הוא השתדל לחייך בנעימות ולחץ שוב את ידו.
"אין בעיה. אני כאן בשביל לעזור." השיב לו, וצפה בו כשהלך משם עם הייזל. היא החזיקה בידו כאילו שומרת שייצמד אליה ולא יברח. הם פנו לדלת היציאה מבית החולים. ג'ואל בהה בהם עד שנעלמו מעיניו.
היה עלי פניו חצי חיוך שנפל בהדרגה. הוא הסתובב ועצר את האחות שעברה לידו במכה עם לוח הכתיבה והדפים התפוסים עליו שהחזיק בידו.
"תוודאי שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר." הוא אמר לה והלך.
האחות כיווצה את מבטה ובחנה אותו תוך כדי שהתרחק ממנה. היא הייתה מבולבלת. "מי אתה, לעזאזל?" היא שאלה.
אילו הייתה יודעת כנראה שלא הייתה נינוחה כל כך. ד"ר ג'ואל, או ג'ו, ג'ו סיימון, היה מבין האנשים האחרונים שהיית רוצה להתעסק איתם. ללחוץ את ידם, לדבר איתם… תתפלאו כמה הוא מסוגל ללמוד עלייך רק מזה.
הוא ירד במדרגות החירום של מבנה בית החולים ובדרך זרק את החלוק הלבן על הרצפה. הוא נעצר, הרים את אצבעו באות זיכרון והסתובב לקחת אותו שוב. מי יודע מתי יזדקק לו שוב. הוא חזר לרדת למטה, כשהחלוק בידו והוא כמעט רץ.
צלצול הטלפון שלו נשמע בהדים בין הקומות בהן עבר. הוא ניגש להוציא אותו מכיס מכנסיו האדומים הכהים, המתאימים למעילו הדק שהסתיר חלק נכבד מצווארו הפצוע, וענה בחוסר נימוס למספר לא רשום שהכיר.
"מה?" טון הדיבור שלו השתנה מקצה לקצה. "כן, ברור שזה פעל." הוא התעצבן שהאדם שבצד השני בכלל הטיל בו ספק כלשהו. "אני כבר בדרך לשם." הוא פתח את הדלת האחרונה שבסוף חדר המדרגות, עליה היה כתוב באדום "יציאת חירום", ויצא אל החנייה בה חיכה לו רכב הלימוזינה השחור והארוך. די מפואר ומעורר תשומת לב, אבל מי הוא שישפוט את הצורך העז של המפעיל שלו להרשים כל דבר שזז?
הוא נכנס אל המכונית בעצמו וסגר אחריו את הדלת בטריקה. הוא זרק את החלוק על המושב המוארך, והם החלו לנסוע. מולו ישבו זוג (אבל לא כזה זוג) אנשים צעירים. בחור ובחורה.
לו היה שיער חום כהה עד שחור שניסה להסתדר בג'ל ששם על חלקו במעט הצלחה, ועיניי כחול ספיר שהוסתרו על ידי זוג עדשות המשקפיים הגדולות שלו. הוא לבש חליפה שחורה מהודרת מחוסרת עניבה שכיסתה את גופו החטוב, והחזיק בידו בכוס גבוהה מלאה יין אדום. הבחורה שלצידו לבשה שמלה שחורה ארוכה, חשופה וחסרת שרוולים. שיערה השחור הארוך התפזר על כתפיה, עיניה היו כחולות כהות, ועורה בהיר, חלק ושקרני.
"נו, זה באמת היה שווה את זה, סיימון?" הבחור שאל אותו בספק הרגיל שלו.
"מתי תפסיק לחשוב שאני לא יודע מה אני עושה?" סיימון החזיר לו בשאלה מהירה. "אני חכם ממך, ואן דום, אני יודע בדיוק מה אני עושה." הוא התרומם ולקח מידו את כוס היין, והוסיף ללגום ממנה לגימה ארוכה.
"כן, אני רואה." דום הצעיר כיווץ את עיניו בעוינות כלפיו. הוא לא עשה לו דבר בקשר לחוצפה שלו, לא כרגע.
"אני יודע את נקודת התורפה של הקפטן הצעיר." סיימון המשיך בהסברו המחשיד.
"באמת?" הבחורה התעניינה.
"באמת, דארקהולם. באמת."
עכשיו היה תורה להתרגז עליו. "אתה לא תקרא לי בשם העבדים שלי." היא איימה עליו בהדגשה.
"לילית, ליילה, דארקהולם. כולנו עבדים של החיים האלה, לא כך?" שוב לא נראה שהפחד הזיז לו. שוב הוא לא היה קיים. "מדברת על עבדות ומסתתרת מאחורי מסכה." הוא העיר בפנייה חלקית אליה, ושוב לגם מהכוס.
היא הבחינה היטב בביקורת שלו, והחליטה כדבריו לשנות את עצמה. עורה הבהיר התחלף בסיבוב קשקשים כחול לצבעו המוטנטי השגרתי, ורשתיות העיניים שלה נצבעו צהוב נחשי בוהק. שיערה נשאר שחור, ושמלתה נשארה עליה. שני הפרטים שיכלו להבדיל אותה מאימה.
"יותר טוב?" היא חייכה באילוץ.
"יותר טוב. תודה." סיימון חייך אליה כשענה, והמשיך ללגום מהיין.
"מה הסוד הגדול שלך בקשר לבנו של הקפטן?" היא חזרה לנושא המקורי.
"סוד זה משהו שאף אחד לא יודע. מה שמצאתי אפשר לראות ממרחק." הוא הבהיר לשניהם. "הוא מפחד, הוא מיואש, וזה אומר שהוא לא שם לב, ואפשר לפגוע בו."
"אז למה לא עשית את זה עכשיו? היית קרוב אליו." היא שאלה.
"להתעסק עם כל החולים המסכנים ופצועים האלה? לא, לא, יותר מדי תשומת לב, שלא לדבר על כך שהבת של המתנקשת הרוסייה החביבה הייתה שם." סיימון הסביר, ואז פנה אל ליילה, לילית. "כן, כן, חברתי, הבחורה שאת מכירה מקרוב כל כך."
ליילה גלגלה את עיניה ונאנחה.
"הפתרון האולטימטיבי הוא לפרק אותם לפני." הוא הוסיף. "ואנחנו כבר בחצי הדרך כשהנוקמים בחוץ. טוב, רובם." הוא גיחך בחיוך. "קדימה, חבר'ה, תצחקו. זה כיף." הוא הוסיף לשתות את הטיפה האחרונה מכוס היין שהשאיל מדום.
אף אחד מהם לא צחק. זה לא היה הקטע שלהם.
במקום זאת, ואן דום פתח את החלון השחור שהפריד בינו לבין הנהג של הרכב והתחיל שיחה חדשה. "הוגו, אתה זוכר שיש לנו עצירה לעשות?"
"כן, אדון ואן דום." הוגו השיב לו בקולו הצעיר.
"עוד כמה זמן זה ייקח?" שאל.
"אנחנו בדיוק כאן." הרכב נעצר, וחיוך עלה על פניו של ואן דום. הוא פתח את הדלת מיד, ויצא מהמכונית הארוכה, והשאיר את השניים לבד.
ליילה הסתכלה על סיימון בפה עקום. היא לא אהבה להיות רק איתו באותו מקום. הוא זרק את הכוס הריקה על שטיח הרצפה שהתלכלך ממנה בכל זאת, והגיש אליה חיוך רגיל.
"אל תדאגי, אני לא עושה דברים מטורפים כשאני שתוי."