עיר של גיבורים- פרק 15- מגע קרינת הגמא

"יש לי תוכנית. התקפה!"- טוני סטארק, איירון מן

החליפה שטוני הכין עבור טסה הייתה מושלמת למידותיה. היא דמתה מאוד לזו הישנה של פפר (אבל לא הייתה אותה אחת, כי המידות שלהן שונות), מלבד שחלק הצווארון היה פתוח יותר, עד שכמעט ראו את כתפיות החליפה השחורה שלבשה מתחתיה. כל השריון, אם כבר מדברים עליו, היה נראה קטן יותר משל טוני, ובקטן, הכוונה לנשי יותר. כנראה שניסה להתאים אותו לסגנון של טסה, איך שחשב שהיא בעצם, והאמת, שהוא די קלע אליו.
טסה מאוד התרשמה מכך.
ועד כמה שטסה התרשמה מהשריון, כך דאש התרגשה עוד יותר.
"זה כזה כיף!" היא המשיכה בקריאותיה כשטסה המשיכה לבחון את השריון שלבשה. צבעיו היו אדום וכסף, שני צבעים שאהבה במיוחד.
"מה?" טסה פנתה אל דאש רק כדי לשמוע אותה צוהלת משמחה מחדש. היא אהבה לראות אותה ככה, אופטימית ומאושרת, שלא כמו רוב חברי הפרויקט, שמתעסקים רק בעיקר, במלחמה, ושוכחים שצריך גם לחיות קצת, להתעניין מעט בתפל, שמא הרצינות התמידית תאכל אותם מבפנים בסופו של דבר. הם צעירים, אין להם סיבה לדאוג כל הזמן, טסה באמת האמינה בזה, והיא בטוחה שגם דאש, אך לצערה, עד כמה שניסתה להדמות לדאש בקטעים האלה, היא לא ממש הצליחה. האופי שלה שונה משל חברתה, והיא מסוגלת לשכוח מהצרות לזמן מוקצב בלבד.
אבל כשהיא שוכחת מהם, היא גם נהנית עד הסוף.
"אני- פשוט- את יודעת-" דאש ניסתה לומר, וכרגיל המוח שלה פעל מהר יותר מהפה שלה, והיא לא הצליחה להשלים משפט כראוי, רק חלקים ממנו. טסה הנהנה אליה בהבנה, וחייכה. "הו, זה כזה כיף!"
"כבר אמרת את זה." טסה הזכירה לה.
"על דברים חשובים חייבים לחזור." דאש הזכירה לה בעצמה. "הו, טס!" היא חיבקה אותה, וטסה בקושי הצליחה להרגיש את המגע שלה מתחת לשריון הקשוח. "אני ממש שמחה בשבילך!" היא צחקה. "אבל מר סטארק מצא זמן ממש מתאים להביא לך אותו." היא הוסיפה לומר בציניות.
טסה גיחכה ממנה. "כן, אני לא חושבת שזה מה שטוני תכנן."
"הו, כן." דאש השיבה לה, והסתכלה עליה שוב, על השיער החום הכהה שהתפזר על כתפיה המתכתיות. "היי, תני לי לעשות לך צמה." היא הציעה.
"למה?" טסה שאלה.
"מר סטארק הוא גבר, ולכן הוא מעולם לא נתקל בבעיה הזאת, אבל שיער שעף על הפנים זה דבר שמאוד לא רצוי בקרב." היא תפסה בגומייה שאספה את שיערה האדמוני הבהיר, משכה אותה לאחור ופיזרה את שיערותיה. "שלי ממילא יהפוך לאש." היא הזכירה לה. טסה הסתובבה עם גבה אליה כדי שתוכל להתחיל במלאכה. "ואל תדאגי, אני אשתדל לשמור מרחק."
"הא, את לא צריכה." טסה דרשה ליידע אותה, אף על פי שרק עצם המחשבה של דאש עשויה מאש בגודל מלא באמת העביר בה צמרמורת.
"אבל אני רוצה." היא אמרה תוך כדי שקלעה את שיערותיה.
"המ, אוקיי." טסה השיבה בשקט, והחליקה את מבטה אל הרצפה, ואז קדימה. היא חיכתה בדממה שדאש תסיים להתעסק עם השיער שלה.
"גברת מקארת'ני, גברת דאש," קולו של ג'רוויס פנה אליהן לפתע, והפריע לדאש באמצע העבודה. "מכיוון שאתן היחידות בבניין הנוקמים, אני מחויב ליידע אתכן שנמצא מקור התפשטות של קרינת גמא בתוך המבנה."
"היחידות בבניין?" טסה תהתה.
"קרינת גמא?" דאש חששה.
"אנחנו צריכות לבדוק את זה." טסה הציעה והסתובבה לכיוונה של דאש. שיערה היה בהיכון להתפזרות מחודשת, כי הצמה שלה לא נבנתה בשלמותה.
"כן." דאש הסכימה. "רק, ש- מה- מה יכול לגרום להתפשטות קרינת גמא?"
"אנחנו נבדוק." טסה השיבה. "זו הסיבה שהצעתי את זה."
"זה עלול להיות מסוכן." דאש העירה בחשש מובהק שהופיע על פניה.
"יותר ממה שכבר קרה?" טסה שאלה אותה. "אל תדאגי, זה בטח שום דבר. אולי זה בגלל שברוס התעורר." היא התחילה ללכת לכיוון היציאה אל המסדרון.
"הו, אפילו בשבילי זה יותר מדי אופטימי." דאש מלמלה. "קרינת גמא. שום דבר. ברור." היא גיחכה בשקט והלכה אחרי טסה.
שתיהן התקדמו ביחד במסדרונות הבניין. טסה לבשה את השריון שלה בשלמותו, הקסדה כיסתה את ראשה ופניה, והיא הייתה מסוגלת לראות ולקרוא את נתוני המצב שהוצגו לה, וגם כן את קולו של ג'רוויס שדיבר איתה וסייע לה בחיפוש.
"גלי קרינת הגמא מגיעים מסוף המסדרון הזה." הוא אמר לה, וכך היא גם ראתה לפי הנתונים. "נראה שהמקור הוא יצור חי. בחורה אנושית, בת עשרים."
"בחורה? בת עשרים?" טסה שאלה, ואז הבינה. לא לקח לה הרבה זמן להבין.
"אליה?" דאש העלתה את שמה לאוויר, בחשש ברור.
איזו עוד בחורה בת עשרים מסוגלת להותיר אחריה שאריות של קרינת גמא, ולהישאר בחיים? אחרי זמן ממושך בחברתו של ברוס, נראה שהיא התשובה היחידה. אבל, גם מצד שני, אם זו באמת אליה, למה ג'רוויס לא שם לב לכך כשהיא רק הגיעה?
"זה נשמע הגיוני." טסה השיבה לה. "אבל משהו עדיין לא ממש מסתדר לי."
"למה?" דאש שאלה אותה.
"כי- איזו סיבה יש לאליה לפלוט קרינת גמא מהגוף שלה?"
"איזו סיבה יש לד"ר באנר לפלוט קרינה כזאת?" דאש שאלה, והאטה את קצב דבריה תוך כדי שהצליחה למצוא את התשובה בעצמה.
"אם הוא כועס." טסה השיבה, ובלעה רוק בדאגה.
"אבל- אבל- לא- לא יכול להיות שגם אליה… סובלת… מה-אמ- בעיה הזאת, נכון?" דאש גמגמה בלחץ רק מעצם המחשבה שהבחורה הלא ממש חברותית הזאת מסוגלת להיות גרועה יותר ממה שהייתה לפני כן. "מה- מה הסיכויים?" היא גיחכה בניסיון לרכך את דאגותיה, ללא הרבה הצלחה.
"אולי עדיף שקודם נמצא אותה, ואז נברר איך ולמה." טסה הציעה, ודאש, אחרי מחשבה מהירה, הנהנה בהסכמה.
היא הרימה מעט את מבטה ועיניה נפערו בבהלה. טסה צפתה קדימה, וראתה את אליה מתקדמת לעברם, מבטה מעיד שהיא משתדלת להתאפק שלא להתעצבן על כך שהיא מסתובבת במעגלים במשך כמה דקות. הבניין, למי שלא מתמצא בו, הוא, כמו שכבר נאמר, מבוך ענקי.
"מסדרונות מטומטמים." היא מלמלה לעצמה בשקט.
"טסה." דאש לחשה לעברה, במידה והיא לא שמה לב למה שראו.
"היי, אליה." טסה התקרבה אליה בעדינות. קולה התרכך והיא הסירה מעליה את הקסדה בכדי לחשוף את פניה. אליה הרימה את מבטה, והוא לא כל כך השתנה מהאחד שהוצג לפני כן. היא עדיין הייתה מאופקת בתוך עצמה, אבל הפעם, גם מעט התפלאה ממה שראתה- מטסה ומהמדים החדשים שלה.
"אז מצאת את השריון." היא אמרה לה. טסה הנהנה בקלות, והמשיכה להתקרב.
"אמ, תקשיבי," היא אמרה לה, וגרמה לה לתהות בבירור מה היא הולכת להגיד. "נוכל לדבר איתך?"
"לדבר?" דאש הופתעה מהגישה שטסה בחרה. נראה היה שכך גם אליה, רק שהיא לא בדיוק תמכה בהצעה.
"לדבר על מה בדיוק?" אליה שאלה בקול נמוך ואיטי מהרגיל.
"טוב, אמ, ש- יכול להיות מצב כזה, ש- אולי, את, פולטת קרינה?" היא השיבה לה בצורה הטובה ביותר שקיוותה להוציא מעצמה, עד כמה שהייתה יכולה, כי הרי לבשר דבר כזה למישהו מבלי שיגיב בקיצוניות זה לא סיפור פשוט כל כך.
"לא, את מדברת שטויות." אליה מחתה מיד, והמשיכה להתקדם ולעקוף אותן.
"אני לא. ג'רוויס קלט את זה." טסה הלכה אחריה ובאותו זמן דאש נשארה מאחור, במרחק מספיק כדי שעדיין תוכל לשמוע ולראות מה קורה.
"וכל מה שג'רוויס אומר זה נכון." אליה נחרה בבוז ונאנחה.
"אנחנו רק רוצות להבין למה." טסה אמרה לה בקול העדין והרגוע ביותר שהצליחה למצוא.
"כאילו שאתן לא יודעות." היא השיבה לה.
"הא?" טסה תהתה.
"אתן חושבות שגם אני מפלצת, כמו אבא שלי." היא נעצרה בדרכה, השפילה מעט את ראשה והניחה את ידה על הקיר הקרוב אליה.
"לא, זה לא ככה." טסה אמרה והרימה את ידיה מעט בהתגוננות.
אליה חבטה בקיר, ובקול ניפוץ ושבירה יצרה בו חור כגודל אגרופה. אדם רגיל היה שובר בעקבות זה את היד, ולה- לא קרה כלום. עיניה של טסה נפערו בבהלה, כך גם של דאש, שהוסיפה לפחד יחד עם זאת.
"אתן צודקות." אליה סובבה אליהן את ראשה, וחדרה לתוכן במבטה, בעיניה הירוקות הבוהקות והגדולות, עוצמתיות יותר מבדרך כלל. "אני באמת מפלצת." היא פוקקה את ידה החזקה ששימשה לה כנשק אזהרה, והסתובבה אליהן, בגב ישר וחזה מתוח, די… מאיימת.