עיר של גיבורים- חלק 18

הוא שנא את חייו, הוא שנא את אביו, הוא שנא את העובדה שתמיד מתייחסים אליו כמובן מאליו ומתקרבים אליו רק בגלל מי שהוא. לכן הוא החליט ללכת לניסוי הזה. הכסף בכלל לא עניין אותו, הוא כלל לא היה זקוק לו, הוא הגיע לשם מתוך עיקרון.
הוא ידע שגם אם היה מת יחד עם השאר, בהלוויה אבא שלו אפילו לא היה טורח לבכות. על אף היותו מפונק למדי, לא אהב שאחרים עושים בשבילו דברים שהוא היה יכול לעשות בעצמו.
הוא בן אדם, לא כלב, הוא לא צריך שיביאו לו אוכל ולא צריך שיוציאו אותו לטיול.
אבל עכשיו, כשקיבל את ה"מתנה" הזאת, הוא הרגיש נפלא. הוא יוכל להוכיח לאחרים שהוא לא עוד סתם בן משפחת קלארק עשיר.
צ'ייס נהנה מזה כל כך. כשהם הלכו במסדרון, בכל פעם שקטלין עקפה אותו הוא רץ בשנייה כמה מטרים, עצר, חיכה שהיא שוב תעקוף אותו, ואז הוא יעקוף אותה מחדש. הוא עשה את זה כל הזמן.
" אתה מוכן להפסיק עם זה?" שאלה בעצבנות אדישה בפעם העשרים שעקף אותה.
" אני לא יכול, זה פשוט כיף!" הודה וצחק בזמן שחיכה לה.
" אני אשתק אותך." איימה.
" את לא יכולה, אני מהיר מדי בשבילך." אמר ועקף אותה פעם נוספת כשהגיעה אליו.
מתוך הדממה הוא החל לשמוע דיבורים חלשים וצעדים של כשלושה אנשים. הקולות התחזקו והתקרבו אליהם. צ'ייס סימן לה עם אצבע על פיו להיות בשקט.
" בואי!" לחש לעברה. היא התקרבה אליו ושניהם התקדמו בשקט לעבר הקולות. צ'ייס הציץ מאחורי הקיר. סוף כל סוף הם פוגשים בכמה אנשים, אחרי זמן ממושך שהיו לבד, אבל אלו לא היו אנשים שהם היו רוצים לפגוש, בעיקר לא עכשיו.