עולם חדש (המרד) – פרק ראשון חלק ב': “דולי”

"אני לא מבינה אותה לפעמים, זה כאילו שהיא נהנית להיות כלואה פה!" אמרה דולי תוך שהיא זוללת את הארוחה שלה בתיאבון. היא לא ידעה שאני שומעת מכיוון שלא ישבתי עם כולם. את דולי כולם אהבו והעריצו, אבל אותי כולם שנאו, 'המלשנית הקטנה' כינו אותי.
"עזבי אותה, סתם ילדה מעצבנת!" העירה לילה, החברה הכי טובה של דולי. היא ישבה והתעסקה עם שיערה הלבן, שבא בניגוד מהפנט מול עורה הכהה והביטה עליי בענייה הצהובות. לא הבטתי חזרה, ישבתי כפופה מול הצלחת שלי מקווה שתתעלם ממני.
"תראי אותה, יושבת שם מדוכאת. לוזרית!" אמרה לילה בקול, דואגת שאני אשמע כל מילה. דולי הביטה בה בכעס ולילה חזרה להתעסק בשיערה.
לפעמים אני תוהה אם היא בכלל זוכרת שאני אחותה, ברור שהיא מגינה עליי, אבל היא גם יורדת עליי די הרבה… אבל לא משנה מה המשכתי להעריץ אותה, את הנחישות שלה וטוב הלב שלה, הכריזמה שלה, הביטחון העצמי שלה. ובכל זאת, היא הייתה היחידה במתקן שדיברה איתי.
"נפגשים היום בגלריה!" אמרה דולי ובאה לשבת לידי. הם נפגשים כדי לתכנן את הבריחה מן המתקן, אבל אני כמובן לא השתתפתי, שאני לא אלשין עליהם…
"אל תתייחסי אל לילה, יש לה כוונות טובות בסך הכל." היא חייכה אליי חיוך שהתפרש מאוזן לאוזן.
"בסדר!" עניתי לה בצייתנות והמשכתי לאכול כרגיל.
"אל תעני פשוט, 'בסדר' " היא אמרה בגיחוך. "תעמדי קצת על שלך!" הבטתי בה במבט תמים ארוך וממושך שאט, אט הפך למבט מבולבל. לבסוף התעשתי על עצמי.
"בסדר!" עניתי במהירות והלכתי משם. דולי צחקה, לא היה לי ברור בדיוק למה. היא סיימה לאכול והלכה למגרש הספורט.