עבדי הקולוניות- פרק 1

טיפות הזיעה נזלו באיטיות על פניו של דרייפוס. השמש הקופחת למעלה הייתה אחד מהאתגרים שעל עבדים להתמודד מולם. הוא סייר ביחד עם בעליו, הדוכס צ'סטר קוויל, בחצר מפעל התחמושת. מנהל המפעל היה צמוד לדוכס כל העת שבהם הם סיירו ולא הרפה ממנו, כל זאת על מנת שיוכל להתחנף אל הדוכס כמה שיותר, בתקווה לקבל המלצה על לעזוב את כדור הארץ ולחזור אל הקולוניה.

בתום הסיור, השלושה חזרו אל שער הכניסה. בשער המתכתי המתינו מספר ארגזים בודדים שעדיין לא הועמסו אל תוך אזור המטען של האליזבת'. צ'סטר שלח מבט נוסף לכיוון המפעל והתבונן בהרהור על המנהל המודאג. האיש נמוך הקומה ניסה לדמות את עצמו לגור כלבים אומלל המחפש נחמה, אך על הדוכס הצעיר משחקים שכאלו אינם עובדים.

"כל הכבוד לך מר רודריק, אני מאוד מרוצה מהמפעל שלך",שיבח צ'סטר. קולו הנמוך בדרך כלל בקע בחולשה מתוך מסכת החמצן שלו. הוא פנה לבחון את הארגזים שנותרו. הוא נקש על הברזל חלושות ובחן כל בורג קטן. דרייפוס ידע כי מדובר בעמדת פנים. לא היה אכפת לו מהארגזים כלל וכלל, אך עליו להציג חזות סמכותית. "המכסה החודשית שלך מושלמת", המנהל חייך בשביעות רצון. הוא כבר המתין לשמוע המשפט שכל בקשותיו נענו בחיוב והוא יחזור לקולוניה. צ'סטר הסיט את ראשו חזרה לאחור. "משפחת המלוכה האנגלית צריכה מנהלי מפעלים שכמוך. אני מסרב להעביר אותך חזרה לקולוניה", דרייפוס ניסה שלא לצחוק ממבט הנפול של מנהל המפעל, ובעיקר לנוכח העובדה כי לעבדים אסור להביע רגש כלשהו, אבל מתחת למסכת החמצן שלו הופיע חיוך קטן.

"דרייפוס, עזור לשאר העבדים. אני מעוניין לעזוב את המקום הזה כמה שיותר מהר", קרא צ'סטר וסידר את הגלימה הארוכה שגלשה מגבו.

"כמובן אדוני", ענה דרייפוס. קולו הצרוד היה בעל טון חלש, אך מספיק חזק בכדי שמי שקרוב אליו יוכל לשמוע אותו. העבד פנה לכיוון אחד מהארגזים והמתין כי אחד מעבדי העבודה שהעמיסו אותם יגיע על מנת להרים איתו את החפץ. בינתיים, מנהל המפעל ניסה לשנות את גורלו והתיישב לצד צ'סטר מתחת למספר שמשיות והסביר את מצבו, אולם הדוכס היה עסוק יותר בלשתות את המיץ הקר שמזג לעצמו מאשר להקשיב לדברים.

על עבודת ההעמסה השגיח רב העבדים של צ'סטר-ג'ון סטאר. הוא היה אחד מרבי העבדים האכזריים ביותר שפעלו בשירות ענף קוויל. שערו פרוע ובצבע כהה. מבטא סקוטי בקע מפיו בכל פעם שהגה מילה. הוא היה אדם גדול מימדים, בעל גוף מוצק ושרירי. על פניו הבהירות הייתה צלקת לאורך כל הפאה הימנית שלו. מלבד זאת פניו היו מכוסים בגלדי חברבורות, אפו הגדול שבור ושפתו התחתונה חתוכה קלות. כל אלו הם שאריות מהתקופה שבה היה עבד. בעיניו הכהות מבט מרתיע וצליפת השוט שלו היה הקול המצמרר ביותר שעבד תחתיו יכול היה לשמוע. הוא לבש את מדי רב העבדים, חולצה ומכנס עשוים מבד דק בצבע שחור, כשעל החולצה תפור סמל משפחת המלוכה האנגלית. עיניו עקבו אחר העבדים האיטיים יותר. אם לדעתו השוט שלו הצליח לזרז את אותו עבד, הוא ביצע הצלפה חדה בגב. קולות האנחה שלהם גרמו לו לחייך. דרייפוס לא הבין כיצד מישהו שהיה עבד יכול להתעלל בצורה כה אכזרית בעבדים.

את ארגזי התחמושת סידרו בשורות באזור המטען של האליזבת'. ספינת החלל הייתה שייכת אל ענף קוויל של משפחת המלוכה, אחת מתוך שלוש ספינות הדגל של משפחת המלוכה האנגלית. ארבעה רגליות מתכתיות עבות שמרו עליה עומדת באוויר. הגודל שלה היה עצום. הצרוה שלה דמתה לאונייה, כשחרטומה מחודד מאוד. שמונה מנועים סולרים הטיסו אותה ומשחתות ההגנה שלה ירו צרורות של חמישים קליעים בשניה, כאשר כל קליע יכול היה לחדור מבעד לשריון הכבד ביותר. שכבת טיטניום כיסתה את כולה ונצבעה בצבע אדום כה, כאשר סמל משפחת המלוכה האנגלית הופיע בצבע לבן על צידה. אזור המטען שכן בחלקה האחורי והיה בעל נפח שיכול היה לאכלס כרבע מתושבי משפחת המלוכה האנגלית. מספר נורות קטנות על התקרה סיפקו את היכולת להתמצא בתוך האפלה הכבדה ששררה שם.

דרייפוס הגיח אל פתח אזור המטען. דלת הטיטניום הכבדה שכבה על הקרקע והוחזקה על ידי שתי שרשראות. הוא והעבד השני שעמו הניחו את הארגז במקומו בתוך שורת הארגזים שלהם. השורות שהושלמו נקשרו בשרשראות אל דפנות אזור המטען בכדי שלא ישפיעו על תנועת הספינה בטיסה. לאחר שסיים בהעברת הארגז דרייפוס התיישב על הרצפה הקרה בכדי להתאושש. על העבדים היה לחשב את פרק הזמן בין המנוחה שלהם לבין יציאה לעבר הארגז הבא. ג'ון זכר את פרצופם של כל העבדים העובדים, מאלו שצ'סטר הביא עמו ועד אלו שמנהל המפעל סיפק על מנת לבצע את עבודת ההעברה. אם עבד התמהמה, או נתפס נח, גורלו היה עונש חמור מאוד.

דרייפוס סיים במנוחתו וסידר את מסכת החמצן שלו. כאשר הוא יצא החוצה, הארגז האחרון הונח בתוך אזור המטען והעבדים החלו להסתדר בשורות. כולם המתינו לצ'סטר ולמנהל המפעל. הדוכס צעד בסמכותיות לכיוונו של ג'ון. אור השמש הדגיש את פניו הבהירות והמושלמות. כל איבר היה קטן וסימטרי אחד לשני, מהסנטר ועד לקמטי המצח שלא היה ניתן להבחין בהם אלא רק מקרוב. מתוך עיני השקד שלו מבט עמוק. שיערו אשר גדל במיוחד במרכז ראשו ותפס נפח מכובד ממנו היה מחולק למקטעים שווים אשר נפלו על קרחתו במדויק. גופו היה בעל צורה מחוטבת בזכות כל האימונים אשר השקיע בהם בגיל קודם. לעומת הדוכס, דרייפוס דמה לתפלץ מכוער.

העבד היה בן עשרים ושמונה, בדיוק כמו צ'סטר. עורו היה שזוף, והוא אף עקף את צ'סטר בגובה בכמה סנטימטרים. שערו היה קצר מאוד, ואם מישהו העביר את ידו על ראשו התחושה הייתה כאילו מדובר בשדה קוצים. על פניו זיפים ארוכים שהחלו ליצור זקן עב. עיניו ירוקות, אך לא היה בהן את אותו מבט עייף של עבד ממוצע. ההפך הוא הנכון, דרייפוס לא דמה לעבד רגיל. הוא לא היה רזה כלל וכלל, ואף השתתף בחלק מאימוניו של צ'סטר ופיתח לעצמו מסת שריר קלה. לא היו עליו שום סימני פגיעה או התעללות. לו ולצ'סטר הייתה מערכת יחסית שונה מאוד מאשר שאר העבדים והמשעבדים, בזכות כך שדרייפוס הציל את חיו של הדוכס.

"מר סטאר, הכן את העבדים לטיסה ואמור לאליזבת' שיורידו עבורנו את המעלית", קרא צ'סטר. הקול שלו היה דומה לשל נער מתבגר. הוא ניסה להיות כמה שיותר סמכותי, להראות כי הוא עתיד להיות ראש ענף משפחת המלוכה קוויל.

"כן אדוני", השיב ג'ון מיד ללא היסוס. הוא הצליף בקרקע. "עבדים! לספינה!" לא היה צריך יותר מצעקה אחת שלו בכדי לגרום לשורת העבדים להתפזר ולנוע כמה שיותר מהר לעבר אזור המטען. העבדים נסעו יחד עם הארגזים. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיסה בוצעו תמרונים חדים שגרמו לפציעות כבדות, חבלות ואף מוות. היה זה דבר שבשגרה, ולאף אחד חייהם של עוד כמה עבדים לא שינו. תוך כדי שהם התקדמו לכיוון אזור המטען, ג'ון היה משסה בהם את השוט שלו, מציג את כוחו ושליטתו על העבדים. תחילה צלף באישה מבוגרת ואז בנער צעיר. אצל שניהם הופיע חתך על הגב, אולם הדבר לא מנע מהם לקום במהרה ולהמשיך להתקדם. דרייפוס התבונן בגועל על חיוכו של רב העבדים.

דרייפוס צעד ביחד עם צ'סטר וג'ון מתחת לאליזבת'. ג'ון הוציא מתוך חגורתו מכשיר קשר קטן והודיע לגשר הפיקוד בספינה על כך שעבודתם הסתיימה. מתוך בטן הספינה יצא גליל שקוף אשר ירד באיטיות מטה. השלושה נכנסו אליו פנימה והמתינו לעלילה. הם החלו לעלות אל הפתח ממנו יצא הגליל עד שלבסוף הם עלו על הספינה. הם הגיעו אל עבר תא מעבר בין הספינה לקרקע. התא יצר וואקום פנימי מתוכו ושאב החוצה את כל האוויר. מסכות החמצן הספיקו לנשימה של מספר דקות בודדות, מספיק על מנת לצאת מתוך התא.

"הדוכס על סיפון הספינה, אפשר להתחיל בהמראה", הודיע ג'ון במכשיר הקשר שלו. כעבור מספר שניות מנועי האליזבת' החלו לפעול בעוצמה מרבית, מרעידים את רצפת המתכת ומזעזעים את הכלי.

"מר סטאר, אני אהיה במגוריי", צ'סטר לא המתין להנהונו של רב העבדים ופנה יחד עם דרייפוס לכיוון החדר הפרטי שלו.

החדר של צ'סטר שכן בסמוך לחדרו של מפקד האליזבת', אדמירל נלסון. בכל ספינה היו חדרי חירום לשיכון חבר ממשפחת המלוכה, או אף כמה מהם. הוא היה מרווח מאוד, בניגוד לחדרים של אנשי הצוות אשר היו מעוצבים בצורת קוביה קטנה בעלת חדר אחד. לחדר של צ'סטר נוספה מקלחת שלמה, מטבח קטן ושם ארוחות מוכנות שעליו רק לשלם, מיטה זוגית בעלת מצעי פרווה נעימים שעליהם בדרך שכבה שפחה צעירה לשעשוע, אולם הפעם היה מדובר בנסיעה קצרה מדי. את הרצפה הקשה כיסו מרצפות ועליהן שטיח צמר שהרגיש כמו ענן רך בכל דריכה עליו. ארון בגדים עמד מול המיטה והגיע עד לתקרה שם נתלתה נברשת עצומה.

צ'טסר הסיר ממנו את הגלימה והיא נפלה על השטיח. הוא נשם לרווחה כאילו עול כבד ירד ממנו. דרייפוס נעל את הדלת והתבונן על אדונו. הדוכס צנח על המיטה ועצם את העיניים. דרייפוס הושיב את עצמו על השטיח ונהנה ממגע הצמר על רגליו.

"הייתי צריך להביא שפחה…" מלמל צ'סטר והתיישב. "אני כל כך שונא את ההצגה הזאת דרייפוס", הוא הניע את ראשו מצד לצד, מותח את שרירי צווארו. דרייפוס ידע שצ'סטר שנא את עבודות השליחויות שאביו שלח אותו אליו. הוא היה חייב להעמיד פני אציל ולהתעניין בכל העבודה. כל אלו לא עניינו את צ'סטר. הוא אהב את המעמד, את הכוח שהיה בידיו, את העובדה שהוא מכריע גורלות, בדיוק כפי שעשה עם מנהל המפעל.

"זאת העבודה…" העיר דרייפוס. עיניו של צ'סטר התבייתו על העבד.

"אתה צודק, לכן כאשר אני ברון וראש ענף המלוכה של קוויל, אדאג שיהיו לי אנשים שידאגו לשטויות האלה. עכשיו, אתה מוכן להכין לי ולך משהו לאכול?!"

"כמובן אדוני", דרייפוס ניגש אל עבר המטבח וחימם את אחת מהארוחות המוכנות. צ'סטר המתין בציפייה ואחז בבטנו מרוב רעב.

"כמה שאני שונא את הכוכב העלוב הזה", צ'סטר התבונן לכיוון חלונו. האליזבת' כבר יצאה מהאטמוספרה ובעוד כחצי שעה כבר תגיע לשטח האווירי של משפחת המלוכה האנגלית. בינתיים דרייפוס הגיש את הארוחה לדוכס באחת מהצלחות בסט הכלים.

"קח דרייפוס, תתכבד", הציע צ'סטר והגיש לעבד חתיכה מארוחתו. "אני יודע שאתה רעב, מספיק עם ההצגה הזאת. אנחנו כבר לא בכדור הארץ, אם אתה רוצה משהו תבקש ואאשר זאת", דרייפוס הנהן בחיוב.

"אני לא יודע מתי ההצגה נפסקת ומתי היא עדיין קיימת", השיב העבד ונגס באוכל בשביעות רצון. הוא לא אכל מאז שעות הבוקר, כאשר נאלץ לדלג על הארוחה על מנת ללוות את צ'סטר אל עבר משימות שאבי הדוכס דרש שיבוצעו.

"הדבר היחיד שחסר לי כאן הוא…" צ'טסר הושיט יד אל עבר שידה שהייתה בסמוך למיטה ושלף מתוך מגירתה בקבוק ויסקי משובח מתוצרת משפחת המלוכה האנגלית. "דרייפוס, כוס", תוך מספר שניות עמדה כוס על השידה והדוכס מזג לתוכה את המשקה. הוא לגם בהנאה ונשכב על המיטה. "אלה החיים הטובים דרייפוס". דרייפוס הסתכל עליו במבט בוחן. הדוכס היה בגילו, אך הם היו כה שונים בגלל המעמדות. הוא רק תהה האם צ'סטר יכול היה להעמיד פנים כמוהו אל מול התעללויות העבדים, הבקשות המשפילות שעבר, אל מול העובדה שעבדים בשירות משפחת המלוכה האנגלית סובלים בצורה קיצונית וחיים חיים של סבל. הוא אהב את הדוכס, אך היו מצבים שבהם הוא רצה לנער אותו ולהסביר לו שאם הוא לא יתבגר ויתחיל להיות עצמאי, אין לו סיכוי עם המציאות.

"העמדות פנים לא הופכות אותך לראש ענף מלוכה טוב, הן רק גורמות לכבוד זמני", חשב דרייפוס.

לפתע, דפיקה נשמעה. דרייפוס ניגש אל הדלת בזמן שצ'סטר נמעד מהמיטה. בכניסה עמד אחד מחייליו של אדמירל נלסון.

"מה העניין חייל?"

"אדוני, אני מצטער על ההפרעה. האדמירל קורא לך לגשר הפיקוד. הוא טוען כי אינו יכול להתקדם הלאה עד אשר תגיע".

"מה פשר הדבר הזה?!" צ'סטר כיווץ את גבותיו והתבונן בכעס על החייל. "לזמן אותי כאילו אני אדם פשוט. אני מקווה שיש לאדמירל סיבה מספיק טובה עבור זה".

גשר הפיקוד היה חדר בצורה מעוגלת, בעל קירות לבנים עשוים ממרצפות מתכת. הוא היה מאור על ידי מנורות לדים לבנות. רוב חיילי האליזבת' התכנסו שם. במרכז עמד כיסאו של אדמירל נלסון, משם הוא השגיח על המתרחש. על השמשה העצומה הופיעו נתונים טכניים אשר שיקפו את מצבה הנוכחי של הספינה, מחום המנוע ועד לכמות הקליעים שנותרו לכל משחתה. שלושת הטייסים היו בראייה מתמדת עם הנתונים והודיעו על כל כשל או מצב ביטחון. שאר החיילים היו צמודים אל עמדותיהם אשר הופרדו אחת מהשנייה באמצעות קירות מתכת דקים. הם לבשו את מדי משפחת המלוכה, חולצות בעלות בד נפוח ועדין, כל אחת בצבע שונה על פי דרגתו של החייל, כשעל חזה ימין הופיע סמל משפחת המלכוה האנגלית. אל החולצה נוספו מכנסיים שחורות בעלות תכונות אלסטיות.

"הודע לאדמירל שאני כאן", קרא צ'סטר לחייל המלווה. נלסון קם מכסאו. רקיעותיו יצרו הד על גבי הרצפה. הוא היה ממוצא דרום אפריקאי, עורו בהיר כמו המרצפות אשר יצרו את גשר הפיקוד. הוא היה גבוה מאוד, אך שני המטרים שלו היו מזעריים אל מול תקרת גשר הפיקוד. חולצתו הייתה ייחודית ובעלת כפתורים כסופים במרכזה. היא התקמרה בקצה ונדמה כאילו היא עוטפת את אזור מפשעתו. מכנסיו היו זהים לשל שאר החיילים, מלבד זאת שבמקום אקדח עיטרה את חגורתו היה מדובר בפיגיון ארוך. שיערו היה אפור וחלק, כך שהוא הסתיר את חציו העליון של מצחו. מפאותיו יצא זקן סמיך אשר התחבר אל שפמו. מעיניו הכחולות היה מבט חד. על צווארו הופיעו קמטי זקנה, אך עמידתו הייתה זקופה כשל עמוד. למרות גובהו, גופו היה קטן יחסית , אולם הוא נותר חסון מימיו הצעירים.

"מה העניין אדמירל?!" קרא צ'סטר בחוסר סבלנות.

"אני מצטער על ההטרדה אדוני הדוכס, אך קיימת בעיה", קולו של נלסון היה היה עמוק מאוד.
"מה העניין אם כך".

"לפנינו יש סערת מטאורים. אנשיי משערים כי אין ביכולתנו לחצות אותה, וכי מדובר בסערה אשר תימשך כשלוש שעות".

"ו…" סבלנותו של צ'סטר החלה לפקוע.

"יש באפשרותי לעקוף אותה, אך זה אומר כי אנו ניכנס אל תוך שטח משפחת המלוכה הברזילאית. אני צריך אישור ממך לבצע מהלך שכזה. אם כך, האם אתה מסכים?"

צ'סטר הרהר למשך כמה שניות והידק את שפתיו אחת לשנייה. "אדמירל, לא מעניינות אותי הסיבות שבגללה אנחנו מתעכבים, כמו גם לא הדרך שניקח. אני רק רוצה שנגיע לקולוניה. יכולת לשאול זאת גם בלי לזמן אותי לכאן". צ'סטר הסתובב לאחור. דרייפוס התבונן על הכעס שעלה על פניו של האדמירל.

"ומה יקרה אם נותקף?" שאלתו של נלסון עצרה את הדוכס מלנוע ליציאה.

"אתה רק תדאג לקחת אותנו הביתה, תן לי לדאוג לשאר", התשובה השחצנית גרמה לאגרופו של נלסון להתהדק. דרייפוס רק בחן את המצב והבחין בדאגה שעלתה על פניו של האדמירל. הוא רק הספיק לשמוע קמצוץ מההוראות שצעק לחייליו לפני שיצא בעקבות צ'סטר מחוץ לגשר הפיקוד.