ספינת העתיד (משחק כתיבה) – פרק 4 – החלטה שגויה

חג המולד עבר ועם כל יום כעסי על לייה התגבר. תדירות הופעת הבריונים שלה עלתה מאז אותו יום והרחיקו אנשים ממני. כל יום הגיעו אלי פחות אנשים לקנות ספרים אצלי, והייתה לי תחושת בטן שלייה קשורה לכך.
"תגידי, זה נכון כל מה שמספרים עליך?" שאל מרקו יום אחד.
"איזה מין דברים?" שאלתי. סוף כל סוף אני אוכל לדעת איזה שמועות לייה מפיצה עלי.
"שאת מחוסרת בית, שאת הפכת להיות גנבת, שאת שודדת פיסות מאנשים חסרי ישע."
"הראשון נכון, שני האחרים לא רק שגויים, אלא שאני יודעת מי באמת עונה להם." עניתי.
"מי?"
"לייה פרשינטר, איזו ילדה בת 12, אחראית גוש דירות שמאל 2,000-4,000 והאחראית לכך שאני מחוסרת בית."
"את נותנת לילדה בת שתיים עשרה לשלוט לך בחיים רק בגלל שהייתה לה מעטפה יותר טובה?"
כשרק הגענו לחללית, כל אחד קיבל 4 דברים: שקיק עם 100 פיסות כסף, מחשב חדשני לארגון מידע ועבודה, חומרים איתם הוא יכין דברים לסחור בהם ומעטפה סגורה. לחצי מהנערים (מחוסרי המזל), אני בניהם, המעטפה הייתה ריקה, חוץ מפיסת נייר עליה כתוב הדירה בה הוא יגור. החצי השני נקראים בעלי המזל, והם נערים שראו בהם כישרון מיוחד למכונאות, ניהול, ניווט וכדומה. במעטפה שלהם היו עוד פיסות ופתק עם הדירה בה הוא גר והמקצוע המיוחד שלו – אחראי גוש בניינים, נווט, חוקר, מכונאי מנועים וכדומה. מרקו היה מכונאי מנועים. לייה אתם יודעים מה. בחצי הבניינים הראשון, חצי שמאל, היו דירות פשוטות יותר – הן הדירות של מחוסרי המזל, ובגוש ימין גרו בדירות טובות יותר בעלי המזל. היו מחוסרי מזל ששמחו על כך שהם יצאו מחוסרי מזל – הם יכלו לבחור מה לעשות.
אני לא הייתי בניהם. הנתונים הראו בבירור איפה יש יותר גנבים.
"את לא יכולה להגיש התלוננות?" המשיך. "האחיות פרשינטר גרים בדירות 134,556-134,557 ימין."
בת שמאל בגוש ימין? רבים לא יאהבו את זה. אקסודוס נהייתה מאוד גזענית אחרי שנתיים בחלל עם הפרדת שמאל-ימין הזאת. אבל אחרי הכל לפני שלייה הלכה היא הזמינה אותי להתלונן, ואם מרקו יבוא איתי מצבי יהיה טוב יותר.
"בוא נלך." אמרתי למרקו.

ברגע שנכנסנו לגוש ימין שמתי לב להבדל. נכנסנו לחצי הימני של קומה 3, שם סוחרים בעלי המזל, ומיד ראו שינוי באיכות המוצרים. ספרים, לא כמו אצלי, היו עטופים בכריכות קשיחות, חזקות ויפות. כלי חרס היו נראים יציבים ויפים בהרבה מהכלים שבחצי שמאל. שלטים היו תלויים וחלק מהדוכנים היו כחנויות קטנות עם חדר שלם שמוקדש להם. אבל היו פחות חנויות. בחצי שמאל כמעט כולם פתחו דוכן כדי להתפרנס. כאן היו הרבה פחות דוכנים. וגם במחירים היה הבדל עצום: בחצי השמאלי איש לא היה משלם על ספר 20 פיסות כסף. ידעתי את זה מניסיון. אותו ילד שמכר עצי חג מולד במאה פיסות יכל אולי להצליח למכור משהו, אם הוא היה מקבל את המעטפה הנכונה.

לבסוף הגענו לדירה 134,556 שמאל, עליה היה תלוי שלט עץ קטן:

—–לייה פרשינטר, אחראית חדרים 2,000-4,000 שמאל—–

"זאת היא." אמרתי ודפקתי על הדלת.
את הדלת פתחה נערה גבוהה, בלונדינית וצנומה. לא לייה.
"אני נואר פרשינטר. אני מניחה שאת מחפשת את אחותי, לייה? היא צפתה שתבואי בקרוב." אמרה הנערה.
"ניחוש מוצלח." אמרתי ובידי החזקתי סכין זעיר שקניתי בשלוש פיסות כסף למקרה הצורך.
"בואי אחרי ותשאירי את הנער בחוץ." אמרה נואר. "לייה רוצה לפגוש אותך לבדך."
הלכתי בעקבות נואר בדירת שלושת החדרים שלה (בדירתי הישנה היה לי חצי חדר בערך) לחדר שנראה כמו משרד קטן – שולחן משרדי, עליו מחשב, כיסא עץ מהודר מאחוריו ועל הכיסא לייה, יושבת על שלוש כריות כדי שתיראה גבוהה משהיא באמת.
"אני רואה שהגעת." פתחה לייה בעוד נואר סוגרת את הדלת ומעבירה כרטיס מגנטי קטן בחריץ שבדלת. אני נעולה כאן. "בגלל שעשית את כל הדרך לדירה שלי ושל נואר…"
"אז מי גרה בדירה השנייה?" קטעתי אותה.
"האחות האחרת, נורה. היא לא רצתה לחלוק דירה איתנו. היה לנו מזל ובשלושתנו מצאו את התכונות שהם חיפשו בילדים שהביאו לכאן: חוש ההישרדות, למשל." ענתה נואר.
"אז, כן. בגלל שעשית את כל הדרך לדירה שלי ושל נואר, " המשיכה לייה, "החלטתי להיות טובה איתך. אם תוך שבועיים תוכלי להביא לי 150 פיסות כסף אחזיר לך את דירתך."
קמצתי את אגרופי במחשבה על הסכום העצום אך זה היה שווה את זה. הנהנתי לאות הסכמה. לא ידעתי שלייה יודעת להיות נחמדה. אולי אחותה, נואר, עזרה לה בתחום הזה.
"מצוין." אמרה לייה. "נפגש עוד שבועיים."

התחלתי לאסוף כסף. מרקו תרם לי 30, הדוכן הניב סכום טוב אבל עיקר הפעילות שהניבה את מרבית הסכום הייתה, לצערי, גניבה, ושלוש פעמים כמעט נתפסתי. באותם שבועיים הבריונים של לייה לא הפריעו לי כי מישהי אחרת עקבה אחרי: נואר בדקה שאת הכסף אני משיגה בדרכים חוקיות. ממה שהיא ראתה כך זה באמת היה.

לבסוף, לאחר שבועיים מעייפים, אני ומרקו הגענו שוב לדירה 134,556 עם 150 פיסות כסף. נואר פתחה את הדלת והובילה אותי שוב אל לייה.
"מצוין." אמרה לייה, לקחה את השקיק, בדקה את תכולתו ולפתע קראה: "זה מזויף!"
הבעה כועסת נשלחה על פני ונואר החמיצה מעט את פניה.
"זה כסף אמיתי!" צעקתי.
"שקרנית מלוכלכת." סיננה לייה מתוך חיוך. "נואר, תואילי בטובך לקחת את הזייפנית הזאת מכאן?"
שלפתי את הסכין הקטן אך הוא הועף מידי במכה מכוונת היטב של נואר ותוך כמה שניות צנחתי מדממת וזועמת על הרצפה. נואר תפסה ברגליי וגררה אותי ברחוב, הסתובבה וסגרה את הדלת. הכעס טשטש את הכל, אבל אני זוכרת איך מרקו הרים אותי ונשא אותי לחדר הזעיר שלי בדוכן. איך שבכיתי כמה דקות מכעס לתוך הכרית.
מה שהעיר אותי מהטשטוש היה קול התפוצצות.