ספינת העתיד (משחק כתיבה) – פרק 3 – חג מהרחוב

עברו חודש מאז שלקחו את ביתי. חודש בו גרתי ברחוב, ברכוש מועט. הצלחתי להציל רק את הבגדים שלי ואת המחשב והמדפסת שלי, שבעזרם עדיין כתבתי ספרים, אבל אי אפשר להתפרנס רק מספרים באקסודוס. אז גנבתי. עם הזמן נהייתי מוכשרת יותר בגנבות. רבים גילו שנעלמו להם פיסות כסף שעות רבות אחרי שגנבתי אותן. ועדיין נשארתי ענייה. את הכסף הוצאתי על אוכל, נייר למדפסת, חלקי חילוף למחשב. עלות החיים בספינה הייתה לפחות 3 פיסות כסף ליום, וכמות הגנבים באקסודוס הייתה בלתי נסבלת. ולא גנבתי יותר מחמש פיסות מכל אדם, שלא יקרו שוב מקרים כמו שקרו לפני חודש עם לייה. מאז שלייה עיקלה את ביתי אני הייתי צריכה לגור ברחוב, ליד הדוכן שלי בקומה השלישית, ולסבול את כל תלאות הרחוב. מדי פעם ראיתי את אחד הבריונים של לייה עובר לידי, כנראה לא במקרה. אבל את לייה עצמה לא ראיתי מאז.
חג המולד הגיע. כולם שרו וחגגו סביב העץ הגדול שהופיע משום מקום במרכז קומה 3. בכל החנויות נכנסו לאווירה – כובעי צמר אדומים בחנויות של הבגדים, עצי קרמיקה קטנים, קישוטים לעצי חג מולד (נער אחד מטורף ניסה למכור עצי חג מולד גדולים ב-100 פיסות כסף. אין פלא שהוא לא הרוויח כלום מהחג הזה), אפילו אני הוצאתי חוברת קטנה לכבוד חג המולד שקנו אותה כמעט עשרה אנשים. אבל למסיבה הגדולה לא הלכתי. למעשה, רק כ-10,000 נערים מתוך 10 המיליון בחללית היו שם. רק הכרטיס כדי להיכנס עלה 50 פיסות, יותר משהיה לי אי פעם. וזה לא שאז השאר חינם – כל פעילות בפנים עולה עוד כסף. אני הייתי בטוחה שלייה כבר בפנים כשפרצוף מוכר (ולא רצוי) הופיע מול הדוכן שלי.
"נו,נו,נו, את מי אני רואה כאן?" אמרה לייה. "הגנבת הקטנה והחוצפנית שחשבה שאפשר לגנוב ממני ולצאת ללא עונש!"
"אם באת לכאן רק כדי לצחוק עלי אז לכי מכאן עכשיו." אמרתי. הדוכן שלי, כמו דוכנים רבים, היה דוכן כמו של שוק – תא בו המוכר והסחורה מוצגת מולו.
"אנחנו ברחוב ציבורי, ואת לא תאמרי לי לאן ללכת. אבל כן, אני רוצה לקנות משהו."
היא לקחה את אחת מחוברות חג המולד, השאירה 2 פיסות כסף (שתי פיסות פחות מדי) ויצאה החוצה. הדוכן שלי היה קרוב יחסית לכיכר המרכזית וכל אותו לילה שמעתי מדוכני (וכעת גם ביתי) קולות צחוק והמולה.
בסוף אותו ערב ארוך, כשכל עשירי אקסודוס חזרו לדירותיהם, הצלחתי להשיג עוד כמה פיסות מהחוברות – סך הכל 44 פיסות כסף הושגו. כשיצאתי החוצה לנשום אוויר צח ראיתי חתיכות קרועות של החוברת שלי עם פרצופים כועסים-צוחקים מקושקשים עליהם. לא היה לי ספק מי עשה את זה. יחד עם כל הכעס שצברתי אל לייה עד עכשיו, זה היה הקש האחרון. את דמעות הכעס הצלחתי לעצור עד שנכנסתי לתא הקטן בדוכן ששימש לי בית, אבל בטשטושו לא ראיתי לא את הנער שברח עם מרבית כספי, לא את אחד הבריונים של לייה שגיחך למראי ולא את הלקוח שהפסדתי.
מטושטשת, עייפה וכועסת צנחתי למיטתי המאולתרת, אבל לא לפני שסחטתי מעצמי שבועה – אני חייבת לעשות עם לייה הזאת משהו.