סלע המסטיקים

אני תוהה על האנשים שעזרו לכסות את סלע המסטיקים במסטיקים: מה הם חשבו?
פרופסור סקויה אומר שהם היו קבוצה נפסדת של אנרכיסטים אוונגרדים בחברה של העולם העתיק. הם הדבקו מסטיקים כדי להראות ייחודיות
'מה יחודי בריטואל של הדבקת המסטיק?' שירה שאלה ביד מורמת בהרצאה שלו 'מסטיק לא היה אביזר בנאלי בעולם העתיק?'
אבל הוא כנראה לא שמע, כי הוא פשוט המשיך להרצות על עוד דרכים עתיקות להראת ייחודיות: קשירת חוט תליה סביב הצוואר לגברים, נעיצת מקלות מחודדים בעקב לנשים ושתיית אלכוהול: נוזל נדיף עם ריח יחודי הגורם לאי התמצאות במרחב ותחושה בסיסית של תעופה.
'הוא חתיכת חרטטן' שירה לחשה לי, מביטה בו מרחף בקתדרה המתכווננת שלו מעלינו 'טרח זקן ועלוב, עם בעיות שמיעה מטעמי נוחות'
הבטתי בה בחשש ואז בפרופסור סקויה. אם הוא ישמע אותה מדברת ככה, היא יכולה לקבל שבוע של עבודות שיוף על אסטרואיד: מותר היה להטיל ספק בדבריו של כל פרופסור ומרצה אורח ולהתווכח. אך אסור היה באופן חמור לומר שמות גנאי
'תרגע' היא עקבה אחרי מבטי 'טוב, הבעיות שמיעה שלו לא – רק- מטעמי תועולת… טרח זקן אחרי הכל'
'שירה!' היסתי אותה, אבל היא רק צחקקה
'ידעת שהאוזניים האלו בכלל לא שלו? מיכאל אמר לי פעם שהן תוצרת מעבדות 'דולי', הוא אמר שאפשר לזהות לפי התנוך-הוא מחודד טיפה'
'למה את בכלל חושבת שהוא מח- – ' עמדתי לומר מחרטט אבל עצרתי, שולח עוד מבט לפרופסור 'למה את חושבת שמה שהוא אומר לא נכון?' בשום אופן לא רציתי להתקע על אסטרוריד
'הו! זה בגלל הבחורה הזאת שיצאתי איתה פעם!' היא חייכה והמשיכה בקול נמוך 'היא הייתה סטודנטית לאומנות פוסט-פוסט-פוסט אמנותית, והם למדו באחד הקורסים על ראשית האייקונים ההבעתיים'
'המה?'
'נו! אייקונים הבעתיים'
הבטתי בה
היא נשפה: 'זה מילה מפוצצת לאימוגים, בסדר?!'
'מה?! למה לא אמרת אימוגים ישר?, למה לא- -'
'בכל אופן!' היא קטעה אותי 'הם למדו על יכולתם של דברים דוממים להביע, ממש להביע- את רגשותיו העמוקים של האדם. היא אמרה לי שזה היה ממש נפוץ בעולם העתיק, מעבר לאייקונים עבתיים. תאר לך: אנשים לבשו את הרגשות שלהם!'
'לבשו את הרגשות שלהם?' הבטתי בה נדהם
'כן' היא הנהנה נרגשת גם, מנמיכה מעט יותר את קולה. פרופסור סקויה התחיל לשלוח אלינו מבטים זועמים 'צורות לבוש שונות הראו סוג רגשות שונים, אני לא יודעת בידיוק את הפרטים, אבל היא אמרה לי למשל שאנשים לבשו חישוקים על אצבעות כדי להראות שהם מאהובים'
'הו' הבטתי בה נגעל. אהבה הייתה עדינה ואלגנטית, זה היה פרימיטיבי כלכך
'בכל מקרה' היא המשיכה 'הבחורה הזאת אמרה שהם השתמשו בכל מיני דברים להביע רגשות עמוקים. ערמות של פרחים, למשל. אז ניראלי שגם ערמה של מסטיקים. זה רק הגיוני'
הנהנתי, זה באמת היה הגיוני 'איזה רגש נראלך שהם ניסו להביע?'
היא משכה כתפיים והתחילה לענות כשקול זועם חתך בינינו עם ניצוצות: 'המתלמדים 775 ו666 תוכלו בבקשה להסביר מדוע אתם מזהמים את האוויר בהברות בזמן שאני מלמד?!'
פרופסור סקויה הביט בנו, זועם. הוא כיוון את הקתדרה שלו כך שתרחף ישר מעלינו, כאלו הייתה דבורה מעל פרח טרם ההאבקה
'אהמ… אהמ' גמגמתי
'רק דנו ברטואלים שונים' שירה קטעה את גמגומי המסכנים 'ישי חושב שחוט תלייה לגברים נשמע כמו ריטואל היכול לשמש כהצהרה אופנית בימינו'
'באמת… ישי?' פרופסור סקויה הביט בי סקרן
'אני… ' התחלתי, שולח בשירה מבט זועם. השתעלתי: 'ובכן עם חוט תליה סביב הצוואר אנחנו בעצם מצהירים על קבלתנו את המוות, הבלתי נמנע בקרב כל האורגניזם… ו.. ומה יותר אנושי מכך? הכרה מכובדת ורציונלית במווות?'
פרופסור סקויה צחקק 'אתה רומנטיקן אם כך' הוא קבע וגרם לי להסמיק 'עד כמה שדיונייך עם מתלמדת 775 מרתקים אשמח אם תקיים אותם לאחר השיעורים שלי, מובן?'
הנהנתי והקתדרה שלו רחפה ממנו והלאה, גבוה יותר, כך שכל המתלמדים יוכלו לראות
'אתה–' שירה התחילה לומר אבל קטעתי אותה בשאיפה זועפת: 'אל תגידי עוד כלום עכשיו!'
והיא באמת משתתקת, לרווחתי. אני נוגע עם יד אחת בלחיי, הם חמות ואני מקווה שהאדום עליהם לא בולט מידי. אני מביט בפרופסור סקויה ומנסה להקשיב, הוא מדבר על רטואלים כדרך מנוונת לצור תחושת ביטחון ושלווה. זה מעניין אבל אני לא מצליח להתרכז, ומבטי נופל על ההולוגרמה הענקית של סלע המסטיקים המהבהבת ממש במרכז האולם.
חייב להיות משהו ראשון שהדביק את המסטיק הראשון, אחריו מישהו שני ושלישי וכן הלאה, או שהיה זה אדם אחד? כמה זמן לקחה יצירתו של סלע המסטיקים? שנים? שבועות? זה בוודאי ביחס ישר לכמות האנשים שנצרכה ליצירתו, לא?
אני מדמיין כמות אנשים דו ספרתית עומדת סביב הסלע ומדביקה מסטיקים, ביחד, בעבודת צוות
לעומת זאת, אני גם מדמיין אדם אחד, מדביק במרץ אך באיטייות (יחסית, כמובן) מסטיקים. זה נראה בלתי אפשרי, כמות המסטיקים בלתי אפשרית.
אבל- –
אני קופא פתאום: אבל מה אם יוצרי הפסל כלל לא הכירו אחד את השני? הם עבדו בנפרד, בתקופות שונות, אולי? דבר זה יכול להסביר את חוסר האחידות במקומות רבים בסלע. חלק עבים יותר מאחרים. מקומות מתפוררים יותר מאחרים וכדומה
אני מביט בהולוגרמה שבמרכז האולם ברכוז. הייתי רוצה לבחון אותה מקרוב
אבל למה כל אותם אנשים שונים (אם אומנם הם היו כך) בחרו ליצור את הפסל הזה? אפילו שידעו שלא יראו אותו בשלמותו, למה?
האם באמת היה בזה רטואל שהשרה בטחון? גם לאחד שהדביק את המסטיק הראשון?
פרופסור סקויה אומר פתאום משהו חד למתלמד שיושב מעברו האחר של האולם. אני נוקש באצבעותי על השולחן, אני מנסה לחשוב, אני מרגיש שאני מפספס משהו: האחד הראשון שהדביק את המסטיק הראשון. האחד הראשון-למה הוא עשה את זה?
מהסיבה ששירה אמרה? זה לא היה רטואל, עדיין לא.
אני עוצם עיניים: אני מפספס משהו.
אני מדמיין מסטיק אחד דבוק, מיותם. ואז כעבור זמן עוד אחד. ולאחר זמן עוד שתיים. ואבק. ואבק. ואז עוד אחד. ואז עוד שלושה… ואז.. אני מדמיין שכבה דקה של מסטיקים, ניראת לעין ועליה נוסף עוד ועוד מהר יותר ויותר. אני מדמיין פסל שלם.
אני מביט בהולגרמה, היא יפיפה, מהבהבת, אני מרגיש על סף תובנה: מה אם מדביק המסטיק הראשון הדביק סתם. וגם השני והשלישי ועוד כמה שאחריהם. ומה, מה אם האחרים הדביקו גם סתם, סתם כי מישהו הדביק?
אני מתבונן שוב בסלע המסטיקים. ניכר שהשקעה של שנים יצרה אותו, הוא צבעוני, גם אם דהוי והוא מדהים באופן זר ועתיק. באופן שבו דברים שראו הרבה אנשים וידיים פועמים
'פרופסור סקויה!' אני קורא, עיניי מקובעות בהולגרמה, אני רוצה שיסביר לי את מה שאני חושב, אבל פתאום אני מבין מה אני רוצה לשאול, מה אני חושב: שהפסל היפיפה והענק הזה עם הגוונים המשתנים הגיע סתם. שהוא סתמי. הוא נוצר וכל דבר אחר היה יכול להיווצר במקומו
'כן מתלמד 666, רציתי לשאול משהו? ' אני שומע את קולו של פרופסור סקויה שואל
אבל אני לא עונה, אני מוריד מבט לידיי