סיפור לתחרות סיפורי מלחמה – פולשים

החללית השחורה נחתה על פני המדבר. יצאנו ממנה אחד אחד הולכים בשיירה לעבר העיר המכונת 'אילת'. מי אנחנו?
אנחנו הם הפולשים. אנחנו כמוכם חוץ מזה שיש לנו שיניים חדות, אוזניים מחודדות ועינים לבנות. שעירנו הוא בדרך כלל ארוך בצבע זהוב ואנחנו לובשים חלוקי הגנה שחורים ורובי לייזר תמיד יהיו עלינו.
"צוות 1 האם שומע?" נשמע הקול של המפקד מבעד למכשירי הקשר שלנו שמחוברים לאוזננו בתפרים. כל השיירה שלנו, צוות 1, צועקת:"כן!"
למדנו את השפה שלכם די מה ועכשיו אנחנו מדברים בה.
"היכונו לפלישה!" אומר המפקד. אנחנו מתחילים לצעוד במדבר. מי היה מאמין שזה יהיה כל כך ארוך? הרי כבשנו את כל מאדים בשלושים ימים, רק ללכת במדבר הזה זה שלושים ימים. אנחנו לא כמוכם, אנחנו לא צריכים מים. אנחנו יכולים לשתות טיפה בשנה וזה מספיק לנו לכל העשור הבא. הפעם האחרונה ששתיתי הייתי בן 225 והיום זה יום הולדתי ה- 239. אני צריך עוד טיפה!
אני מוציא את הבקבוקון הקטן ומוציא את הטפטפת ומטפטף טיפה על לשוני. אני בולע ואני מרגיש הרבה יותר טוב. אנחנו לא עוצרים לרגע, אנחנו ממשיכים ללכת. לנו, לפולשים, מותר לישון שעה ביומיים וזה באמת מספיק.
"יחידה 456 האם שומע?" אני שומע במכשיר הקשר את יחידה 111.
"כן." אני עונה. השמות שלנו זה מספרים.
"אני צריך שתחליף אותי פה מקדימה!" אומר 111.
"למה?" אני שואל אותו.
"לא יודע המפקד אמר." הוא אומר ואני לא מתנגד. מילה של המפקד זה מילה. אני ניגש לתחילת השיירה וצועד בראש. לא ידעתי שזאת מלכודת!
מאות חיילים מחכים לנו מעבר לים המכונה 'ים סוף'. הם מכוונים רובים אלינו ומתחילים לירות. לנו שמים את הכובעים שלנו ואז אני נזכר שהטכנולוגיה שלהם לא כל כך מתוחכמת והקליע לא יגיע רחוק. כנראה שטעיתי.
אני טוען את רובה הלייזר שלי ויורה ירייה אחת שמפוררת את הקליע לאבק והקרן מתמשכת עד שפוגעת בחייל וגורמת לו פציעה גדולה.
"הכינו את החליפות." אני שומע את המפקד אומר. אנחנו מורידים את החלוקים ומקפלים אותם ומכניסים לכיס של מכנסי צלילה יותר משודרגים בצבע כחול כהה. אנחנו צוללים למים ופה מתחילה הפלישה. אנחנו שוחים כמה שעות בעזרת הזימים שלנו וקרומי שחייה ברגליים, אנחנו מתקדמים מהר ותוך כמה שעות עולים לחוף ולובשים את החליפות המגנות. אנחנו מתייבשים במהירות. טוב אי אפשר לא להתייבש במהירות אם אתה גר על השמש. אני מסתכל לשמיים ורואה את הבית שלנו, השמש. כמה קטן פה אבל כמה גדול שם. גדודי חיילים במדים בצבע ירוק עומדים מולנו עם רובים טעונים שמכוונים אלינו.
"שלוש, שתיים אחת…" אני אומר וגדוד חלליות קטנות ושחורות ממלא את השמיים ויורה לכל עבר. "ההצגה מתחילה!" אני צועק וכולם יודעים שזה הסימן להתחיל להילחם.
"יחידה 212, יחידה 336, יחידה 88521 אתם באים איתי. הם מתקדמים לעברי ואנחנו מתחילים למקום הכי שמור בישראל שמכונה 'הכנסת'. אנחנו יורים בכמה חיילים עם קרני לייזר כחולות ולוקחים מכוניות, אנחנו מתחילים לנסוע.
"זה איטי מדי." אומרת במכשיר הקשר 88521.
"את צודקת." אני אומר ומכוון את הרובה לחלון האחורי ויורה. עכשיו אני נוסע על טורבו! עד מהרה חברי לצוות עושים כמוני ואני מסתכל אחורה. אני רואה הרבה חיילים שלנו פצועים והרוגים והרס גדול היה על חוף הים. מטוסי קרב של צה"ל מתחילים למלא את האוויר וחיילים יורים מהם. "אאוו!" אני אומר שכדור פוגע בי באצבע השביעית שבידי. אני מסתכל למעלה ורואה עוד כדורים צונחים אליי מחייל שיושב במטוס. הכדורים פוגעים לי בראש והורסים לי מוח אחד. "עזרה! עזרה!" אני צועק במכשיר הקשר למפקד.
"למה הוא לא עונה?!" וף סוף הגענו לכנסת ואני חצי צולע וכל פולש חייב לדעת שאי אפשר להסתדר רק עם שני מוחות. 212 עוזר לי להיכנס ואנחנו מתפרצים לשם. אנחנו מכוונים רובים לאנשים שבחדר וצועקים:"יש לכם שעה אחת בדיוק להיכנע ולפנות את המדינה כי אם לא כל מי שיהיה פה ימות!" הם לא עושים כלום. אני מהנהן לעבר 336 והוא יורה על אחד מהאנשים.
"עכשיו תתחילו?!" הוא צועק. והם מוציאים טלפונים מהר. "אתה טלוויזיה!" 88521 אומרת לאחד מהאנשים והוא מדליק טלוויזיה.
"חבורת חייזרים המכונים פולשים פלשו אלינו והם רוצים אות מדינתינו אנו מתבקשים מכולם לעזוב את המדינה עכשיו!" אומרת השדרנית.
"עצרו הכל!" נכנס חייל צה"ל לאולפן ומתחיל לדבר, "אנחנו צריכים להילחם על מדינתינו! אנחנו לא ניכנע! אנחנו נהרוג אחד אחד עם צריך!"
בום!!!
רעש נשמע והבניין מתפרק ומתפורר. פצצת אטום הפכה למכתש חלק מהעיר המכונה 'תל אביב' וגם הרגה כמה מהאנשים שהיו בחדר. השמיים קיבלו גוון של אדום ועפר נופל מכל מקום. "זה אף פעם לא היה ככה!" צועק המפקד ממכשיר הקשר. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומבינים מה עשינו. הרסנו חצי כוכב! הפלישה לא שווה כלום, אבל אם התחלנו אנחנו חייבים לסיים! חוק של פולשים!
קרן לייזר כחולה פוגעת בי ויוצרת חור עמוק בגבי. דם ירוק ושורף נוזל בכמויות. אני מסתובב אחורה ורואה חייל צהל עם רובה שלנו ביד אחת וביד השנייה הוא מחזיק את המפקד. אני והיחידות כולם המומים. "תעברו לטורבו!" אני צועק מבעד למכשיר הקשר.
"בלי רחמים! הם הרגו את המפקד!" אני רואה רק שחור ו- 88521 יורה בחייל.
"אין טעם לירות בו," אני אומר,"הוא הרג את המנהיג."
ואלה היו מילותיי האחרונות.
***
"אחרי שהפולשים כולם נהרגו אנחנו בשיקום המדינה שלנו! אנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו!"
כל הפולשים עומדים על שדה שחור ליד קבר גדול ומובער שעליו כתוב:
יחידה 456, ז"ל. היה פולש אמיץ.