סופר נערה 2: תקווה-פרק 7-קיילו

צנחנו לקרחת יער, היה אפשר לראות את המגדל הראשי של הטירה מבצבץ מבין העצים צפונית למיקומנו, לחצתי על האוזנייה באוזני ושמעתי רעש סטאטי
"סוזאן את שומעת אותי?" חיכיתי לתשובה ואחרי כמה שניות שמעתי את סוזאן מקוטעת
"אתם… לברוח… איש… עיניים שחורות… מסוכן"
"את מקוטעת סוזאן תכיילי את המשדר" אמרתי ומליל גבוה צרם באוזן שלי והורדתי את האוזנייה
'קלודיה, אני מרגיש בנוכחות של עוד אדם' שון שידר לי, ניענתי את ראשי לשלילה והוצאתי את החרב הירוקה מהנדן שבחגורה שלי
"אין צורך להשתמש בנשק, באמת אני פה בפקודתו של נינה לומר לכם לסגת כדי שלא תיפגעו" דמות יצאה מבין העצים ביער, שיערו היה ירוק כמו חומצה ועיניו שחורות כמו חיפושיות זבל חיוכו היה מרושע וצמרמורת עברה בגבי כשראיתי את החרב שנשא בחגורתו
"אני לא חושבת" אמרתי, חיזקתי את האחיזה בחרבי ורצתי לעברו במהירות מירבית, הוא הרים את ידו והרגשתי מהופנטת הפסקתי לרוץ וידיי שיחררו את החרב. הוא ציקצק בלשונו וניענע את ראשו
"שמי קיילו, כפי שאת רואה גם אני 'מיוחד' או איך שאתם קוראים לזה"
המילה מיוחד נשמעה כל כך מזלזלת כאילו לא הייתה לו ברירה להיות כמונו, רציתי להחטיף לו בוקס
"תעזוב אותה קיילו, או שתרגיש את זעמם של המושיעים" אלין אמרה ונהפכה לדוב גריזלי רצה לעברו ודוחפת אותו אחורה, השתחררתי מאחיזתו ותפסתי את חרבי מחדש
"לא אלין, אנחנו נצטרך אותו לאחר כך" אמרתי לה כשהיא מעל קיילו המעולף. היא השתנתה חזרה לעצמה וניגבה דשא ממרפקיה
"אני רואה שהשתפרת מאז הפעם האחרונה" מרי בת' אמרה ונתנה לאלין כיף, הן צחקו והתלחששו ביניהן
"מרי בת' את יכולה לייצר חבל?" שאלתי מתקרבת לקיילו בודקת אם הוא באמת חסר הכרה
"אני יכולה לייצר הכל חוץ מאנשים, דורש הרבה יותר מאחד כמוני" היא צחקה והושיטה לי חבל
"טובי אתה יודע לכפות יותר טוב ממני, תדאג שהוא לא משתחרר מהעץ ואל תיתן לאף אחד לראות איך קשרת אותו. אם אני צודקת הוא שולט באנשים ואני לא רוצה שיהיה לו את היתרון כאן" לקחתי ממנו את החרב וזרקתי אותה עמוק לתוך היער, לקחתי מכולם את החפצים החדים וביקשתי מאליסון להחביא אותם ממני
"אני רוצה שכולם ישארו לפחות חמישה מטרים ממנו תקימו מחנה, נראה שנישאר כאן הלילה"
לא רציתי להרוג אותו, יכול להיות שיש לו מידע על מה נינה ודיימון מתכננים. בחנתי אותו מכל הכיוונים לראות אם יש לו נשק מוחבא, מצאתי חרב קצרה בכיס מוסתר בחולצתו וזרקתי גם אותה ליער השמש החלה לשקוע והחבורה כבר אירגנה את האוהלים והדליקה מדורה, האוויר נהיה קר ויכולתי לראות את האדים שיצאו לי מהאף כשנשמתי. שמעתי אנקת כאב והסתובבתי לקיילו הוא הרים את ראשו וניער אותו, הוא קלט שהוא כפות וניסה להשתחרר
"אל תנסה אפילו, ואם תשתלט עליי אתה מבזבז את זמנך אני לא יודעת איך לפרום את הקשר או איפה כלי הנשק שלנו." חייכתי והתקדמתי באיטיות לכיוונו ממשיכה לדבר בקול סמכותי
"אם אתה רוצה לראות את אור היום או לקבל אוכל אתה תשפוך את כל מה שאתה יודע על התוכנית של המתקנים" עצרתי כמה סנטימרים ממנו והוא חייך
"אני אוהב אותכן כשאתן אגרסיביות, ככה זה כיף יותר לשבור אתכן ולראות אתכן ניענות לכל בקשה שלי" הוא התחיל לצחוק והוא בחן אותי עם עיניו השחורות, החטפתי לו אגרוף לבטן והוא ניסה להתקפל אבל בגלל הקשירות כל מה שהוא יכל לעשות זה לנשוף אוייר החוצה באיטיות
"אני קלודיה, נעים להכיר. אני הנבחרת ואני מקווה שאתה מעריך את החיים שלך יותר מאשר את המסדר" אמרתי פניי אדישות וקולי משדר כעס ורצינות. הוא הרים את מבטו והיטה את ראשו
"את ממש נמרצת קלודיה. אני אהנה מאוד לראות אותך נשברת, מבקשת רחמים, מקבלת את מה שאת צריכה לקבל" הוא אמר ממרמר לעצמו חצי מהמילים, הוא מפחד אני יכולה להרגיש את זה אולי גם קצת כועס
"אני יכולה להמשיך ככה כל הלילה. אם זה מה שאתה נהנה לעשות" אמרתי מחייכת חיוך מזויף מחכה לתשובה, הוא רק הפיל את ראשו לאדמה הלחה ומלמל כמה מילים
"מה אמרת? אני לא שומעת אותך" אמרתי בקול רם יותר מהקול הרגיל שלי
"אמרתי שאני אעזור לכם! הנה את מרוצה?" הוא צעק פניו אדומות ומלאות שנאה, חייכתי וטפחתי על ראשי
"הנה לך, זה זיכה אותך בארוחת ערב. אתה צמחוני? טבעוני?" שאלתי הוא ניענע את ראשו ועצם את עיניו
"אני אחזור בקרוב, תישאר כאן. טוב אין לך עוד אפשרויות כרגע" אמרתי וחזרתי לחבורה.