סופר נערה 2: תקווה-פרק 3+4-מרי-בת'+הנבחרת

"קלוד תתעוררי כבר זמן לארוחת ערב" סוזאן לחשה וניערה אותי משנתי על הספה בסלון, התיישבתי ושיפשפתי את עיניי
"מה? איך כבר ערב עצמתי את העיניים שלי רק לכמה דקות" התמתחתי וקמתי עוקבת אחרי סוזאן למטבח, על השולחן היו מאכלים שונים כאילו הם ציפו לעוד אורחים להגיע.
"צודקת, אנחנו מחכים לעוד שני אנשים שיצטרפו אלינו" שון אמר והסתכל על אריק ששיחק עם המזלג שלו והעביר אותו בין האצבעות, הוא הביט בי וזרם עבר בגופי, אני מחמיצה משהו אבל אני לא בטוחה מה. הנה מה שהחמצתי הוא ישב בכיסא של פורטר והוא טועם לו בצורה משונה כאילו היה תמיד שייך לו, הוא חייך חיוך קצר וחזר להתעסק עם הסכו"ם שלו
"למי אנחנו מחכים?" שאלתי והבטתי בכולם, אלין, טובי, אליסון, שון, סוזאן ומבטי חזר חזרה לאריק
"אני חושבת שהראשונה הגיעה" אלין אמרה וחייכה היא רצה לסלון ודפיקה של דלת נשמעה
'אבל אין לנו דלת' אמרתי לשון
'לא מונע מאיתנו לארח אנשים, אפשר להגיד שזימון בעלי ברית זה לא רק בסרטי פנטזיה' גיחחנו במחשבה והבטתי בזמן שאלין פותחת מקלדת הולוגרמית ומקלידה במשך כמה שניות פקודה ואז לתוך הסלון השתגרה נערה נמוכה עם שיער בלונדיני ופנים עגולות, לבושה בחולצה סגלגלה ועליה חזרזיר מפו הדוב מחזיקה ברצועת שרשרת כלב דוברמן מעורב עם פיטבול
"מרי-בת'! איך שהתגעגעתי" אלין אמרה וחיבקה את הנערה שכרגע ניסתה להבין איך היא הגיעה לאמצע בית שמרחף עשרות קילומטרים מהאדמה, אחרי החיבוק הארוך של אלין היא התחילה לדבר
"אריק שלח לי הודעה בחוט, באתי כמה שיותר מהר. הוא לא הסביר הכל אני אשמח לשמוע על איזו ארוחה טובה" היא גיחחה והביאה את הרצועה לאלין
"היי סקאר, איך אתה מרגיש? רוצה לאכול נראה מה אפשר לארגן לך" אלין ממש הרגישה טוב שיש חיה בבית, כנראה הרגישה יעילה יותר מבדרך כלל, בגלל זה כנראה היא ומרי-בת' חברות כל כך טובות כי מרי יכולה לזמן בעלי חיים ואלין יכולה לשלוט בהם מרי בת' הסתכלה בבית והפנתה את מבטה אליי והנהנה
"טוב לראות אותך בחתיכה אחת קלודיה, אז" היא שייפשפה את ידיה והמשיכה לדבר
"מה התוכנית?" היא התהלכה במטבח והתיישבה בכיסא של ניקי, זה לא הזיז לי כל כך כמו הכיסא של פורטר שהיה מאוייש באריק, לא היה יכול להיות לי פחות אכפת
"בנתיים אנחנו מחכים לכולם שיגיעו, תתכבדו באוכל הוא עבורכם" סוזאן אמרה והושיבה את כולם, לא לפני שהוציאה אוכל לסקאר והניחה אותו על צלחת פלסטיק על הרצפה. אכלתי למרות שלא היה לי תיאבון, היו כמה מבטים חטופים ביני לבין טובי משום מה הרגשתי ריקנות כאילו אין שום משמעות במבטים האלה. סיימתי לאכול ושטפתי את הצלחת שלי ירדתי למכון האימונים רציתי קצת שקט לעצמי טוב סוג של שקט
"מרתה? אני צריכה עוד מידע על המתקנים" אמרתי והולוגרמה חצי מטושטשת הופיעה
"אני מצטערת קלודיה אין לי תיקים שמסבירים על המתקנים" היא נשמעה מקוטעת כאילו משהו מונע ממנה לתקשר
"תסדרי את הרזולוציה והקול מרתה, את מקוטעת"
"אני מצטערת. אני מקבלת את הדימוי האנושימהזיכרון שלך ונראה ששכחת או שמשהו ממש רע קרה לאדם שאני מדמה" משהו קרה ליוליה? לא, אם משהו קרה לה כל המוסד בסכנה
"תחליפי את הממשק הקולי לדמות אחרת מישהי אחר מהזיכרון שלי שאני זוכרת בצורה ברורה יותר" אמרתי והתיישבתי על אחת הספות, עצמתי את עיניי ושיפשפתי אותן
"ממשק קולי השתנה" יכולתי לזהות את הקול שבקע ממרתה למרחקים, הרמתי את מבטי וראיתי נערה מבוגרת בהרבה ממני, שיערה חום כהה קצוות שערה כסופים, עיניה חומות ירוקות ונעימות היא הייתה לבושה בג'ינס שחור ומגפי עור גבוהים גופיה שחורה וז'קט בצבע בורדו שרשרת של עלה כתום תלוי מצוואה ונח מעל הז'קט שלה
"נחמד לראות אותך שוב קלרה" מכל האנשים בעולם מרתה הייתה חייבת לבחור את בן האדם היחיד שאקשיב לכל מילה שלו אחותי הגדולה, למרות שהיא חלתה לפני חמש שנים אני אזכור אותה ברע הכי טוב שלה
"אני לא קלרה, אני ממשק קולי" היא נשארה רצינית
"אני יודעת, אני צריכה לראות כמה דברים תפתחי את הקובץ של נופלים מושיעים ואת הקובץ של דיימון" אני צריכה לחפור עמוק כדי להגיע לשורש העיניין הזה
"כן קלודיה" היא אמרה ונעלמה, הרשתי שאבן התהפכה בחזי. התיקיה של נופים מושיעים נפתחה מולי וגם היקייה על דיימון כרגע השארתי את התיקיה שלו בצד ופתחתי את התיקייה של כריסטיאן דזידריו סולומון תמונת פרופיל שלו נפתחה הוא נראה בסביבות גיל השלושים לחייו שיערו לבן לחלוטין ועיניו אפורות עם נגיעות של ירוק פניו נראו רציניים אבל חיוך קטן תפס את שפתיו כמסתיר סוד,
"מה אתה מסתיר כריסטיאן?" פתחתי את הקבצים האישיים שלו ויומן קולי התחיל לדבר
'ישיבה מספר 293 של מחזור 98 הנבואה מספרת שבעשור הקרוב באותו יום יוולדו האחד והנבחרת, המשימה שלנו היא למנוע מהם להיפגש הם יהיו כמונו ואסון גדול עלול לקרות אם לא נתפקד כמו שצריך.' רעשי רקע נשמעו ואז קול מוכר התחיל לדבר
'אם אתה יודע מה שהנבואה מספרת אז גם הצד השני יודע, איך נדע מתי הם יבואו?' זה היה הקול של אמא של שון, איך הוא לא ידע שהיא הייתה מושיעה או שהוא כן ידע? לא שאלה לעכשיו, למה שהמתקנים ידעו? איזון?
'אנחנו נצטרך להסתמך על המוסד, יוליה עדיין בקשר טוב איתך?' כריסטיאן המשיך לדבר כנראה כמוני הוא היה מושיע ראשי
"אבל מה אני ופורטר?" עצרתי את ההקלטה ועברתי לדפים מוקלדים תיקייה שמוקדשת רק ל'נבחרת' ול'אחד' פתחתי אותה והיו שם כמה תיקיות עברתי להסבר כללי
עוד יומן קולי נפתח אבל הפעם עם וידאו, כריסטיאן פניו עם הצלקת המפורסמת יושב בכיסא בחדר הישיבות בדיוק אותו אחד שאני יושבת עליו פניו נראות עייפות ועיניו חצי עצומות כאילו לא ישן ימים
'הנבואה החלה להתגשם, הנבחרת והאחד נולדו לפני ימים ספורים. כמו בנבואה הם נולדו ביום אפור ובהיר, החזקים ביותר הרגישו חולשה ועצמות התהפכו בקברם אני חושש שהמצב יותר מסוכן ממה שנאמר וגם.' הוא שיפשף את עיניו והרים את מבטו מעבר למצלמה שכנראה עמדה שם הוא חייך חיוך עצוב והתחיל לדבר אבל לא למצלמה
'ידעתי שתמצאי אותי עוד פעם, אני לא יכול לברוח לנצח. את הולכת לספר משהו או שתתני לי לסיים את מה שהתחלתי' הוא היטה את מבטו והדמות מעבר למסך כנראה הינהנה כי הוא חייך והמשיך להביט למצלמה
'וגם, אני מצפה ממך קלודיה שתמצאי את הדרך הנכונה ותראי את האמת' הלב שלי פעם במהירות על אנושית והדמות במסך חייכה חיוך עייף
'אמרת יותר מידי תתפייס עם האלים שלך' קול עמוק בקע מהמסך וכריסטיאן שקע בתוך הכיסא שלו ואיך שהדמות עטופת הגלימה המסך היטשטש וכל התיקייה נמחקה.
לא יכול להיות! אני לא יכולה להיות הנבחרת, אני אפילו בקושי יכולה להיות מושיעה. אבל מצד שני אני נולדתי בסופה הכי גדולה שתועדה בשנה ההיא וגם פורטר נולד באותו תאריך כמוני, אוי ואבוי
משום מה כולם הגיעו למכון והבטתי בכל אחד ואחת ואמרתי
"אני הנבחרת"