סופר נערה 2: תקווה-פרק 2-אריק

התהלכתי הלוך ושוב בחדר, אין לי מושג מה אנחנו נעשה עכשיו. נכנסתי לחדר שלי ועמדתי במרחב האינטראקטיבי
"דיימון, חבר אותי למערכת הכריזה"
"אני חושב שלא קלודיה, למה להדאיג את האחרים?" הקול שלו נשמע אנושי יותר מבדרך כלל
"דיימון אתה עושה מה שאני אומרת לך ואני מבקשת שתחבר אותי למערכת הכריזה" התחלתי להתרגז קצת, כל העולם מתפורר ואני צריכה שדיימון יפתח דעה משלו
"את כבר לא משפיעה עליי נבחרת. התחזקתי ועכשיו אני יכול לעשות את מה שהייתי צריך לעשות ממזמן" האורות בחדר שלי נכבו והרגשתי את האוויר אט מתרוקן, נחנקתי ונפלתי על ברכיי
'שון! תעזור לי!' צעקתי בראש שלי מנסה לא לאבד את ההכרה, שון וטובי פרצו לחדר דרך הקיר שנראה כאילו נשבר לחתיכות וסחבו אותי לחדר הישיבות. נשמתי בכבדות, מה לעזאזל קרה כרגע?
"כן גם אני חשבתי את זה" שון אמר מתנשף מהסחיבה מתיישב לידי ונשען על הקיר ליד החור הענקי שהם יצרו, רגע איך הם יצרו חור כזה ענק בקיר?
"שון? איך שברתם את הקיר שלי?" הסתכלתי עליו ומבטו לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו
"תשאלי את חבר שלך פה" הוא אמר ועצם את עיניו נותן לראשו ליפול אחורה
"סוזאן הזהירה אותנו שזה הולך לקרות אז הבאנו איתנו תיגבורת" טובי הזדקף ומאחוריו בחור רזה ושחור שיער התקדם באיטיות וחייך אליי
"אריק! כל כך טוב לראות אותך, כמה זמן עבר? שנה?" אמרתי עדיין מנסה להסדיר את הנשימה שלי מושיטה את ידיי אליו כדי שיעזור לי לקום. הוא קלט את הסימון ורץ לעברי מחבק ומקים אותי בו-זמנית
"משהו כזה כן. את לא השתנת טיפה מאז הפעם האחרונה שהתראנו" גיחחתי מנסה שלא לאבד אוויר הוא תמיד ידע איך להצחיק אותי
"אתה תמיד ידעת להגיע מתי שהיית צריך, איך הלייזר? עדיין מטגן מדפים של בחורות?" שאלתי נשענת עליו מוליכה אותו לכיוון המטבח
"האמת שסיימתי את הזמן שלי במוסד ואין לי לאן לחזור אז חשבתי להסתובב בעולם אבל כל מה שקרה קרה. חשבתי שקיבלת את המחשבות שלי, שלחתי לך אותם דרך החוט" הוא הביט עליי כאילו אני חייבת לדעת איך להשתמש בקשרים טלפטיים, תמיד שנאתי את החוט היה נותן לי כאבי ראש מטורפים, אוי איזה מטומטמת אני זה היה כאב הראש הנוראי שהיה לי
"אני שונאת את החוט, היית צריך להתקשר או משהו" אמרתי וטפחתי על גבו כשהגענו למטבח, התיישבתי בכיסא שלי ושון הביא לי מים מהמקרר
"תודה. איך הסתדרת עד עכשיו עם כל מה שקרה בחוץ? עכשיו זה חזר להיות כרגיל?" הטחתי עליו שאלות והוא ניסה לענות על כולם
"לא כל כך הרבה שאלות בבת אחת, העולם חזר למסלול רגיל, קצת פוחד ובצדק אבל המתקנים בנתיים לא נקטו באמצעים קיצוניים כדי למשוך אותנו" עיניו האדומות היו נעולות על שלי הוא העביר את אצבעותיו על הפס האדום בשיערו שדמה לפחם. חייכתי, אני לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לחייך הרגשתי שיצרתי משהו בידי הימנית הסתכלתי וורד ורוד הופיע בין שני אצבעותיי
"זה מסמל שמחה והוכרת תודה" שון אמר מחייך קלות אבל אז פניו הרצינו כאילו החיוך לא היה רצוני
"תודה שון" אמרתי והגשתי אריק את הורד
"My gift to you" קמתי באיטיות והתהלכתי לסלון כל מה שרציתי זה לעצום עיניים
'אנחנו נצטרך לקרוא לעוד אנשים' שון אמר לי במחשבות, נשכבתי על הספה ועצמתי את עיניי
'אני יודעת. אבל כרגע אני רוצה להודות לאריק' חייכתי וניסיתי לתפןס תנומה כדי להעביר את התחושה הנוראית שהשתלטה עליי.