סופר נערה 2: תקווה-פרק 16-בוגרי המוסד

כשהגענו לסלון כולם חיכו כבר, הבטתי בלבוש של חלקם וכולם היו מאוד מגונדרים. כל הבנים היו עם מסיכות קשירה והבנות עם מסכת מקל כמו פעם, חוץ ממני ומאליסון שלבשה סקיני אדום וחולצה משוחררת לבנה עם בד חצי שקוף בתור שרוול, היא נעלה מגפיים מוגבהיים בצבע שחור ועל ידה היה צמיד כסוף ודק
"כולם מוכנים לצאת?" שאלתי והחזקתי את ידה של מרי בת', חלק מהחבורה הינהנו והשאר אמרו כן חייכתי ונעמדתי ליד סוזאן ושון שהמסכות שלהם תאמו באופן מטריד טיפה
'חשבתי שזה יהיה חמוד' שון שידר לי ואני שידרתי לו חזרה
'זה חמוד, אבל זה נראה כאילו אתם תאומים' הוא צחק בראשי וגיחח במציאות
"טוב מרתה, תשגרי אותנו למוסד" אמרתי והרגשתי רוח קרירה מלטפת את פניי כאילו מברכת אותי לשלום
"כן קלודיה, תהנו אבל לא יותר מידי" מרתה אמרה ושיגרה אותנו לתחנת האוטובוס שהייתה ממול למוסד. הפעם האחרונה שהייתי פה כל המלחמה הזאת התחילה, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לצעוד לעבר הבניין המלבני שהיה לבן לחלוטין, בצידי שביל הגישה היו ארוגות פרחי העונה וגם לא העונה בכל זאת יש פה כל כך הרבה אנשי על עם היכולות הנכונות שהם מגדלים הכל לבד, מעל דלת הכניסה השקופה התנוסס שלט לבן שכתוביותיו שינו את צבעם
'נשף הקיץ ברוכים הבאים בוגרי המוסד' אני לא מאמינה שאני עכשיו בוגרת המוסד, תמיד חלמתי על הרגע שבו אני אכנס מהדלתות הראשיות וכלם יביטו בי ואחדים אפילו יזכרו שלמדתי איתם. אבל זה לא היה ככה, השאר נכנסו ואני נשארתי קפואה במקומי בוהה בשלט שהחליף את צבעו מכחול לסגול ואז לאדום, הרגשתי מישהו מניח את ידו על כתפי אבל לא הסתובבתי כי ידעתי מי הניח אותה
"אני לא מכריח אותך להיכנס קלודיה אבל מה אם אנשים מחכים לך?" אמר טובי מוריד את המסיכה מפניו ומביט בי, הסתובבתי אליו ומבט מלא תקווה היה על פניו הוא לבש חליפה שחורה לחלוטין ועניבה כחולה הוא לבש בדיוק אותו הדבר בנשף החורף שנה שעברה כשרקדנו את הואלס האחרון, הוא חייך וליטף את הלחי שלו אבל הברשתי אותו ממני
"למה את מרחיקה אותי ממך? זה משהו שעשיתי?" הוא שאל בשקט מנסה לא לגרום לעוברים מסביבנו לעצור את שיחות החולין שלהם ולהיכנס לתוך הנשף
"זהיותר שאלה של מה לא עשית. אתה פיזית רוצה אותי, לא נפשית וכרגע כל מה שאני רוצה זה נפש יציבה כי האמת היא קשה מידי כדי להתמודד איתה" אמרתי לו בשקט והתחלתי לעסות את רקותיי מעבירה את הכאב החד שתקף אותי באותו רגע, הוא הרצין את פניו וקשר את המסיכה שלו על פרצופו.
"אני אראה אותך בפנים קלודיה, אני מקווה שתמצאי את הנפש היציבה שאת מחפשת" הוא אמר לי בקול רם וצעד פנימה בצעדים קטנים ומהירים
'אני חושבת שכבר מצאתי' חשבתי לעצמי והתחלתי לצעוד פנימה באיטיות כששמעתי קול מוכר מאחוריי
"אני מקווה שלא איחרנו למסיבה" שמעתי את פורטר, צמרמורת עברה בגבי כשהסתובבתי וראיתי את פורטר לבוש בחליפה לבנה ועניבה לבנה פרח אדום על דש חולצתו וידו שלובה עם ידה של נינה שיערה האדמוני חלק לחלוטין עיניה מביטות בי במבט מוזר וחיוך מוזר פושט את פניה