סופר נערה 2: תקווה-פרק 11-כאן נפרדות דרכינו (פרק אמצע העונה)

שומר פתח את הדלת של תא המאסר החשוך והלח, האור נשפך פנימה וצרב בעיניי
"ידיים קדימה" השומר הראשון אמר ונכנס אחריו בא עוד שומר עם אזיקי שלשלאות כמו בימי הביניים, הושטתי את ידיי קדימה והשומר כבל את ידיי והשני חיפש על הבגד הדק שלי חפצים חדים או אוכל, הוא לא מצא כלום כבר יום שלא ראיתי אוכל או מים. האזיקים המתכתיים התחברו אחד לשני אחרי עשרים סנטימרים לשרשרת ארוכה ששני השומרים החזיקו, הם משכו אותה והכריחו אותי לקום ממיטת המתכת שישבתי עליה גבי כאב מהמלקות של אתמול ומילמלתי לעצמי קללות הם המשיכו למשוך אותי במהירות ונאלצתי להיגרר אחריהם לאולם המרכזי. בפעם האחרונה שהייתי פה לחמתי עם חבריי, מעניין מה עלה בגורלם. בכיסא מפואר ישב פורטר לידו בכיסא פחות מפואר ישבה נינה שניהם הביטו בי במבט כועס ואכזרי, נינה קמה מכיסאה וסימנה לשומרים משהו הם הינהנו וקשרו את השרשרת לידית מתכת שיצאה מהרצפה ונעמדו בקצה החדר. עיניה בחנו אותי מראשי ועד קצות בהונותיי היא הסתובבה וחזרה לשבת בכיסא שלה עדיין בוחנת אותי
"את אשמה בפריצה, שני ניסיונות לרצח, רצח מדרגה ראשונה ובגידה. יש לך משהו לומר לפני שאגזור גזר דין?" פורטר אמר נימת דיבורו מביעה כעס אבל קולו רטט כאילו הוא מהסס, חייכתי קלות וירדתי לברכיי
"אני מצטערת." אמרתי והוא הביט בי בהקלה ואז המשכתי לדבר
"אני מצטערת שלא הצלחתי להכחיד את המסדר הזה, ולהרוג את האוייבים הכי גדולים לעולם הזה ושלא הצלחתי לגרום לך לראות את הטעות שעשית!" צעקתי כדי שכולם ישמעו
פניו הרצינו ומבטה של נינה הפך לרצחני. פורטר ניער את ראשו וקם מכיסאו
"נתנו לך כל הזדמנות אפשרית וכל פעם מחדש סירבת. לא השארת לי ברירה קלודיה, אני גוזר עלייך מוות בשריפה על המוקד" הוא אמר וסימן לשומרים לשחרר אותי. התחלתי לצחוק כמו משוגעת, כמו שנינה הייתה צוחקת פעם, השומרים שיחררו אותי ואז מה שציפיתי שיקרה קרה. זה הרגיש כאילו הזמן עצר, כולם פשוט הפסיקו לפעול הפסקתי לצחוק ופניי נהיו רציניות
"לקח לך קצת זמן, אתה לא חושב קיילו" אמרתי מחפשת אותו באפלה, השיער שלו בלט בין שני עמודי שיש ישנים וחייכתי לעברו הוא הוציא מכיסו את האוזנייה שלי, הייתי מופתעת מאוד
"חשבת ששברתי אותה? קצת זריזות ידיים והנה" הוא הושיט לי אותה ושמתי אותה בתוך אוזני
"הבגדים שהיית בהם נמצאים בחדר בהמשך המסדרון שמאלה, גם הנשקים שלך שם. בהצלחה" הוא אמר חיוך קטן על פניו, רצתי לכיוון המסדרון ולפני שנכנסתי הסתובבתי ושאלתי
"מה יקרה כשההשפעה שלך תפסיק?" הוא נשם עמוקות והסביר לי
"או שהם ישכחו את כל מה שקרה או שאני אמצע את עצמי מת" הוא אמר וצמרמורת עברה בגבי, סימנתי לו לבוא איתי הוא רץ לעברי ונעצר כמה מטרים ממני
"אתה יכול ללכת מהם וההשפעה תתפוגג לבד נכון?" שאלתי מקווה שזה נכון
"אני לא יודע, אף פעם לא ניסיתי משהו כזה על כל כך הרבה אנשים" הוא אמר מרים את כתפיו בתימהון, תפסתי את היד שלו וגררתי אותו אחרי הגענו לחדר ונכנסתי לתוכו
"תעמוד על המשמר" אמרתי וסגרתי את הדלת החלפתי את בגדיי ושמתי את הנשקים שלי במקומם חוץ מהפגיון שלי והחרב הירוקה. יצאתי החוצה ונתתי לקיילו את החרב והפגיון
"כאן נפרדות דרכינו, אני בטוחה שאבא שלך לא יאהב את זה" אמרתי ורצתי אל מחוץ לטירה. הצלחתי לחצות את הגשר מבלי לעצור ולהגיע לקצה היער. הסדרתי את הנשימה שלי וגיששתי בז'קט שלי אחר הטבעת שמרתה נתנה לי כששמעתי את הצרחה של נינה חייכתי והעברתי את האגודל שלי על הטבעת.