סופר נערה 2:תקווה-פרק 9-לימונים
הגענו לגשר של הטירה עם האור הראשון של הבוקר, מוחי קודח וחסר מנוחה ממה שהוא עבר כרגע, שמעתי רעש סטאטי מהאוזנייה שלי ואת קולה של סוזאן. לחצתי על האוזנייה והפעלתי אותה
"סוזאן, אני רואה שתיקנת את הקשר, תחזרי על המשפט האחרון" היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה בקול רועד
"אחרי שעזבתם ניקי הגיעה, היא השתגעה לחלוטין קלוד, היא מחפשת נקמה על משהו שהיא חושבת שעשיתם. היא רותחת מזעם והיא בדרכה אליכם היא לא רחוקה כל כך תנסו לשמור על עצמכם." האוזנייה נהיתה שקטה וטובי הסיב את תשומת ליבי ליער שממנו באנו, הייתה תזוזה ואז ניקי יצאה, בגדיה קרועים ומלוכלכים כאילו הייתה בטבע זמן רב
"הנה את קלודיה, הגיע הזמן שתראי מה תככנו לך" ניקי אמרה מנגבת זיעה ואדמה ממצחה
"אני לא רוצה לפגוע בך ניקי, אני יודעת את האמת אין צורך לרציחות חסרות משמעות" אמרתי מתקרבת אליה באיטיות מראה לה שאין לי כוונה לקחת את אחד הנשקים שלי, היא הרפתה את כתפיה והתקרבה אליי העיניים שלה היו אדומות לחלוטין ושיערה פרוע ומפוזר לכל מקום, היא חתכה אותו הוא קצר מאוד כמעט בגובה הכתפיים, היא עצרה כמה סנטימטרים ממני נושמת עליי, הבל פיה היה מצחין זה ממש לא היא
"אם את יודעת את האמת את יודעת מה צריך להיעשות" היא אמרה פניה אדישות היא הניעה את ידה בתנועה מהירה והרגשתי קרירות באזור הבטן שלי, התקפלתי והוצאתי את הפגיון מהמגף שלי
"אני מצטערת קלודיה, אבל אתם חייבים להיכשל" היא אמרה מנגבת את החרב שלה בשרוול חולצתה ומחזירה אותה למקום
"קלודיה!" שמעתי את אריק וטובי צועקים, אלין ואליסון מונעות מהם לרוץ אליי. קמתי באיטיות והבטתי בעיניה, רעדתי ודם התחיל לזלוג מהחתך שהיא גרמה
"אני גם מצטערת ניקי, אני חשבתי שתהיי הגיונית בפעולות שלך" אמרתי מניחה יד על כתפה כדי להתייצב ובתנועה אחת דחפתי את כל להב הפגיון מתחת לכלוב הריאות שלה, עיניה חזרו להיות כחולות הן פתוחות לרווחה ומראות שלווה
"תודה קלודיה, אני שלמה עכשיו אני מבינה" היא אחזה בידיי יורדת עלברכיה ונשכבת על גבה, רועדת ומשתעלת
"אני כל כך מצטערת ניקי, זאת הייתה הדרך היחידה. אני מקווה שהאלים ירחמו עלייך" אמרתי דמעה נופלת מעיניי על חולצתה, היא גיחחה וניסתה לדבר
"את יודעת שא-אף-ף פ-פעם ל-לא האמנתי ב-ב-באלים" היא אמרה מגמגמת כמה מילים צחקתי בשקט נותנת לדמעות ליפול
"את יכולה להבטיח לי משהו ניקי?" שאלתי אותה, היא הינהנה והסתכלה לשמיים שנצבעו בכתום רך ותכלת כמעט לבן
"תנסי לא לחזור עוד פעם לחיים ולהתנקש בי" לחשתי באוזנה, היא ניסתה לצחוק אבל ראיתי שזה הכאיב לה, הפצע שלי הפסיק לדמם אבל היה לי קר וגם לה
"א-אני מ-מ-מבטיחה" היא אמרה מחייכת רועדת כולה מנסה לא להתפתל, פתאום היא הפסיקה לנוע ונראתה כל כך שלווה, היא חייכה חיוך של ילדה קטנה
"אני מריחה לימונים קלודיה, אני מריחה לימונים" היא אמרה ונשפה את כל האוויר שנשאר בריאותיה החוצה, עוצמת את עיניה באיטיות. בנחתי את ידיה על החזה שלה והוצאתי את הפגיון שלי ממנה מנגבת את הדם בדשא ומחזירה אותו למגף שלי.
***********************************************************************************************
נ.מ. כללי
"שמישהו יעזור לי" אמרה קלודיה ונפלה לצידה, היא התחילה לפרכס, מרי בת' ופייר רצו לכיוונה הם התיישבו על ברכיהם ופייר יצר מדורה לחימום
"שון!, תדבר עם סוזאן היא היחידה שיכולה לעזור לנו כרגע" אליסון אמרה משאירה את האש שפייר יצר בחיים מתרכזת שלא להפציץ את הטירה
"היא אומרת ליצור עור חדש מסביב לפצע ולחטאה אותו עם אלכהול" הוא אמר מוציא מהתיק שלו בקבוקון קטן שכתוב עליו 'אלכהול רפואי' הוא הביא אותו למרי בת' והיא שפכה את כל תכולת הבקבוקון על הפצע קלודיה צרחה וטובי היה צריך לשים בד בפה שלה
"תירגעי קלודיה, הכל יהיה בסדר" דמעות זלגו מעיניה והיא הסתכלה כל הזמן על ניקי
"אלין, אריק תזיזו את ניקי מפה אנחנו נקבור אותה אחר כך" הוא אמר מפנה את מבטה של קלודיה אליו, הוא חייך אליה מנסה לא לבכות, הוא נשק למצחה והניח למרי בת' ופייר לעשות את שלהם, הוא קם מעיף את האדמה והדשא ממכנסיו, הביט בטירה הענקית ואמר
"אם לא חרצנו את גורלם, זה מה שיחרוץ"
תגובות (3)
ישש סוף סוף, יוצא לך מושלם כל פרק… תמשיכיי,
והעלתי את הפרק החמישי של צייד הזיכרונות מקווה שתאהבי
חח תודה, וקראתי את הפרק דאם אתם כותבים מהר
וואי פרק טוב!!