סופר נערה 2:תקווה-פרק 18+19-לשנות את העתיד

נינה התקדמה לעברו רק כעס בפניה ופורטר התקדם בצעדים קטנים אחריה פיו פעור ונראה כאילו הוא מבולבל
"מה אתה עושה כאן? לא הספיק לך להרוס את החיים של כל המושיעים?" אמרה נינה מחזיקה את ידו של פורטר בחוזקה ידיהם רועדות
"אהממ… לא" דיימון אמר נושם וממשיך לדבר
"אני צריך שהנבואה לא תתגשם, וגם שהאמת תצא לאור כי הגיע הזמן שהעולם יחזור לחיות לפני שאתם המוטציות נוצרתם" הוא אמר את המילה מוטצוית בכל כך הרבה זילזול ופינו התעקמו מהגועל שכל מה שרציתי לעשות זה לקרקף אותו אבל הוא חצי מכונה אז המשימה תהיה קשה
"תעזוב עכשיו או שתחוש את זעמם של המושיעים" אמרתי צועדת צעד קדימה ויוצרת בידי האחת שוט עשוי גפנים ובידי השנייה חרב רחבה מקרח, אליסון התקדמה אליי ויצרה שתי חרבות דקות מאש, פייר נעמד ליד אליסון וסובב בידו הימנית אבנים בוערות ובידו השמאלית יצר כדור אוויר דחוס, אלין ומרי בת' החזיקו ידיים והפכו לשני פנתרים שחורים לחלוטין אריק נעמד לצידי וחייך חיוך שועלי. סוזאן שון וטובי נשארו מאחורה כנראה שהכוחות שלהם ישמשו אותנו מאוחר יותר, דיימון התחיל לצחוק צחוק מתגלגל שלא נגמר והדהד ברחבי האולם, הוא ניגב דמעה דמיונית מפניו ופנה לשאר האנשים שהיו באולם מביטים בתימהון על הנעשה
"אני מציע לכם לברוח לפני שאי אמוטט את כל המוסד הזה" הוא אמר והצביע על היציאה החוצה, אחד הילדים שהיו שם לא פחות מגיל שתיים עשרה שיער שחור כפחם ועיניים כחולות ובורקות פניו קשיחות ואדישות התקדם והושיט את ידיו קדימה, אנרגיה לבנה יצאה מידו והקיפה את התלמידים, כמה מטרים לידו התקדמה ילדה בערך בת שש עשרה שיערה הבלונדיני כמעט לבן אסוף עם קשת שחורה ועינייה הכסופות מביטות בי וחיוך על פניה גם הושיטה את ידיה קדימה וחיזקה את המגן
"אתה רואה דיימון, ככה זה פה משפחה אחת ענקית. ואף אחד ואני מתכוונת אף אחד לא ננטש" אמרתי מחייכת אל נינה שהביטה בי חיוך חטוף על פניה וידיה מתהדקת סביב ידו של פורטר. דיימון נהם מסתובב חזרה אלינו, מוציא ממעילו שני חרבות זהובות שזהרו באור כחול מבטו כעוס ופניו התעוותו בצורה לא מחמיאה במיוחד
"אתם פשוט מבקשים את זה!" הוא צעק ורץ לכיווננו, פורטר הושיט את ידו הפנויה קדימה וחצץ בינינו ודיימון אבל דיימון חתך את המגן עם חרבו והצליח לעבור אותו, דיימון הניף את חרבו השנייה לעבר נינה ופורטר במהירות הקיף אותה והחרב חתכה את גבו מהכתף השמאלית את למותן הימנית, אנקת כאב נשמעה מפיו והוא נפל על ברכיו משעין את עצמו על נינה
"לא!" נינה צרחה ונפלה על ברכיה, דיימון עבר אותם והתקדם אלינו, פייר זרק את האבנים הבוערות אל הרצפה מולנו וקיר של אבן נוצר. נשמתי לרווחה עד שהתחלתי לשמוע פיצפוצים ואז קיר הבן קרס ונהפך לאבק ודיימון מאחוריו מתנשף, תיקתוקי חלקיו המכניים הדבר היחיד שנשמע לכמה שניות עד שהרים את שני חרבותיו לכיווני, מרי בת' ואלין נהמו וקפצו כל אחת על יד אחרת וקרעו את החלקים האנושיים והחיבורים
"חיות טיפשות" אמר דיימון והעיף את שתיהן לקיר בצד השני של האולם, הוא זרק את אחת החרבות על הרצפה והיא נהפכה לאבק
'קלוד זאת סוזאן, אריק ועכשיו" השידור המהיר הזה גרם לי לתפוס את ידו של אריק ובתגובה אריק שילח שתי קרני לייזר לחרבו של דיימון היא התחממה ונמסה בידיו, הוא צרח וידיו נשארו מכוסים במתכת שהתקררה והתקשה בצורה של ידיו
"זה לא יעצור אותי מוטציות!" הוא צעק וחשמל יצא מידיו פוגע בפייר ואליסון והם הודפו אחורה טובי הצליח להדוף אותם ולהניח אותם מאחוריהם
"אריק תלך לטובי" אמרתי לו מביטה בדיימון פניי אדישות, הוא ליטף את כתפי ורץ לכיוון טובי
"זה רק אני ואתה דיימון, כמו תמיד" אמרתי והצלפתי בשוט שלי מלפפת אותה סביב רגלו ומפילה אותו על הרצפה, הוא ניסה לשחרר את הגפנים אבל זרקתי את הפגיון על ידו וקרעתי את הרצועה שחיברה את הזרוע שלו לכתפו והיד נפלה והפסיקה לפעול, דיימון צעק מכאב ותפס את כתפו, רוח העיפה אותו אחורה והצמידה אותו לקיר
"קלודיה" נינה לחשה לי הבטתי בה והיא סימנה לי להסתכל על ידיה שזהרו באור זהוב ורך כמו אור נרות, פצעו של פורטר התחיל להיסגר ולהתרפה
"ידעתי שתמצאי את הכוח שלך נינה, את חיים ומוות" לחשתי לה חזרה וחייכתי חיוך חטוף מביטה עוד פעם בדיימון פניי מתקשחות והמשכתי להתקדם לעברו. פניו נראו כל כך שונות מהפעמים הקודמות שראיתי את הפנים שלו, הן היו מלאות בפחד ויאוש
"מילים אחרונות דיימון?" שאלתי והוא הביט ברצפה יורק על רגליי, נשמתי עמוקות ויצרתי גרזן מקרח של סוה ומים נטפו ממנו כאילו הוא בוכה, הנפתי את הגרזן מעל ראשי כששמעתי את סוזאן
"קלודיה לא!" היא צעקה רצה אליי ואני הופכת את הגרזן חזרה מים ששטפו את גופו של דיימון. הפסקתי את הרוח ודיימון קרס על הרצפה המעגלים שלו נשרפים מהמים וסוזאן אוחזת בכתפיי ולוחשת באוזני
"זה לא העתיד שלך" עצמתי את עיניי וראיתי למה היא התכוונה, כל מה שראיתי היה לבן ומרחוק דמויות הולכות לכיווני מחייכות ומנופפות לשלום ואני הולכת אליהם בידי רק בד לבן וכתמים אדומים עליו מוכתם בדם של מישהו אחחר אבל אני לא מצליחה להגיע לדמויות האחרות במקום זה אני מועדת ונופלת לתוך תהום שחורה לחלוטין. פתחתי את עיניי ושמטי את כתפיי והתיישבתי מול דיימון שהתנשם בכבדות והביט בסוזאן
"מה את ראית סוזאן תספרי לי" הוא אמר עוצם את עיניו והיא שמה את ידיה בשני צידיי ראשו
"אני ראיתי את העתיד שלך דיימון, לא אהבתי את מה שראיתי. אז החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי ממזמן" היא אמרה ידיה קצת רועדות ודיימון שאל אותה קולו רועד גם הוא
"ומה זה סוזאן?" סוזאן הביטה בי פניה אדישות וקרות ואז היא הביטה בדיימון שפקח את עיניו והביט בה מפוחד
"החלטתי לשנות אותו" היא אמרה וסובבה את ראשו במהירות, כל פיצוץ נשמע ודיימון נפל על הרצפה עיניו פקוחות וראשו מוטל בצורה לא כל כך נוחה על הרצפה, סוזאן שברה לו את המפרקת. היא תפסה את ידי ועזרה לי לקום, היא חיבקה אותי והרגשתי את הדמעות שלה על השרוול שלי
"נשאר רק דבר אחד לעשות" אמרתי, והיא הביטה בי מהנהנת ואוחזת בידי, יצרתי גרזן גדול והנפתי אותו מעל לראשי, נשמתי נשימה עמוקה והפלתי את הגרזן בכל הכוח על צווארו של דיימון.