סופר נערה 2:תקווה-פרק 10-קאוובאנגה או הקרב האחרון

פקחתי את עיניי באיטיות, הייתה לי סחרחורת והבטן שלי כאבה התיישבתי ושיפשפתי את עיניי
"התעוררת, יופי. אנחנו ניכנס בקרוב" אלין אמרה מגישה לי קערת מים ומנקה דשא מהשיער שלי
"גם עכשיו את דואגת להיגיינה אלין?" שאלתי אותה לוגמת מהמים ומסיימת אותם בשלוק אחד
"תמיד, אחרת אני אשתגע" היא אמרה מחייכת וקמה על רגליה עוזרת לי לקום, הבטן שלי כאבה נורא והבטתי במקום שהפצע שלי היה, עור ורדרד היה שם
"מה? אבל החתך היה עמוק ומאוד כואב" אמרתי נוגעת בעור העדין שהיה מאוד רגיש
"מרי בת' מסוגלת ליצור הרבה יותר מחבל, זה דרש ממנה הרבה אנרגיה אבל היא הצליחה לייצר את מה שנהרס ממך" היא אמרה מצביעה על מרי בת שנמנמה מתחת לעץ לידה אליסון ופייר מנופפים לי לשלום, נופפתי חזרה. טובי עמד עם אריק מתבונן בגשר של הטירה, עזבתי את אלין והתקדמתי אליהם, הם הסתובבו ביחד וחייכו
"אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית מתעוררת" טובי אמר מחבק אותי ומנשק את ראשי
"המשמר יתחלף בקרוב, אני רוצה להיכנס אז כשהם בהתגוננות חלשה" הוא אמר לטובי ותפס את כתפו, טובי הסתובב חזרה לטירה ואריק קרץ לי
"טובי?" שאלתי הוא הסתובב עוד פעם גבותיו מורמות בשאלה
"קברתם את ניקי?" שאלה מטופשת מצידי למה שהם יקברו את המתנקשת שניסתה לעצור את הנשימה שלי, הוא הרכין את ראשו ושיפשף את מצחו
"שון ואליסון רצו לחכות שתתעוררי אבל עבר הרבה זמן, עשינו לה קבורה מזורזת" הוא אמר בסתמיות כאילו היא לא הייתה חשובה, נשמתי עמוקות וחייכתי חיוך מזוייף. הוא לא קלט את הזיוף וחייך חיוך עייף חזרה, הסתובבתי על צירי והלכתי לכיוון מרי בת' הדמעות חונקות את גרוני
"היי מרי, תודה על העור החדש. את תוכלי להשתתף בקרב?" אמרתי מתיישבת לידה כשהיא התעוררה, היא חייכה אליי וטפחה על הירך שלי
"כמובן קלודיה, הכל כדי להציל את האנושות" היא אמרה קולה מסגיר את העובדה שהיא ישנה. טפחתי על כתפה וקמתי על רגליי, רק עכשיו שמתי לב שהחרבות שלי והאקדחים לא עליי
"איפה הנשקים שלי?" שאלתי ושון הגיח מהיער, כל הנשקים עליו והוא עם כמה ארנבות תלויות על חבל מסביב לראשו
"שמעתי שהתעוררת, הכל אצלי לא ידענ אם תתעוררי ורצינו לשמור נשקים קרוב. לקחת יותר מכולנו ביחד" הוא אמר מגחח ומביא לי את כל מה שהיה עליו
"שאני אהרג בידי ניקי, מה פתאום" אמרתי מחייכת ומסדרת את הנשקים עליי, כולנו התקדמנו לכיוון הטירה ועולים על הגשר
"אוקיי חברים, הנה זה מתחיל. על כל כניסה יש לפחות שלושה שומרים, כל שלוש שעות הם מתחלפים. יש רק שני כניסות ידועות וכמה נסתרות שעליהן אין שומרים אני מציעה שתתחילו לנקות את החלק החיצוני לפני שתחדרו לשכבות הפנימיות, זה כמו בצל בפנים" סוזאן אמרה באוזניות לכולם וטובי הביט בשמיים מודד איפה השמש
"יש החלפה עכשיו אלין שון ופייר אתם איתי, כל השאר עם קלודיה" הוא אמר וסימן לקבוצה שלו לבוא אחריו לכניסה השנייה בזמן שהשאר התקדמו איתי לכיוון הכניסה הראשית, אליסון נעמדה לצידי והבטנו אחת בשנייה, היא חייכה ולחשה לי
"קאוובאנגה" חייכתי חזרה ואחזתי בשני החרבות הארוכות שלי, התחלנו לרוץ למשמר הם הוציאו חרבות משלהם ונעמדו בעמדה הגנתית, מרי בת' הושיטה את ידיה קדימה ומשום מקום הופיעה קרנף והסתער על שניים מאנשי המשמר תוקע אותם בקיר ומוחץ אותם. אליסון יצרה כדור אש ששרף אותם והקרנף נעלם, הגענו לדלת הענקית והשומרים התחילו להתקיף אותנו, חייל עם שיער חום ועיניים אפורות נעמד מולי רק חרב שחורה בידו וחיוך על פניו
"הגיע הזמן שתכירי את האלים" הוא אמר ובא לתקוף אותי הרמתי את החרב שזהרה באדום ומנעתי ממנו לפגוע בי עם ידי השנייה חתכתי את השריון שלי ודחפתי אותו אחורה מחזירה את החרב הצהובה למקומה ומחזיקה את החרב האדומה בשתי ידיי, הוא הסתער פעם שנייה והפעם הזאת חתכתי חלק מעורו הוא צעק והחזיק את הפצע בידו פרקתי אותו מנשקו והוא הרים את ידיו בכניעה
"ברח, או שתיסע בתוצאות" אמרתי והוא ברח אל מחוץ לטירה ולתוך היער משאיר מאחור את המגן שלו ואת החרב שהפכה לכסופה, כאילו כישוף הוטל עליה
"אל תיגעו בחרבות!" צעקתי והתקפתי עוד חייל שהיה מכוסה כולו בשריון טבעות זה לא הפריע לי החזרתי את החרב למקום והוצאתי את הריוולוור מהחגורה שלי ויריתי בו, הוא נפל אחורנית והחרב שלו התפורר לחלוטין, החזרתי את האקדח למקום וספרתי עוד כמה נשארו שלושה.
'אנחנו צריכים עזרה כאן, תשלחי את מרי בת" שון שידר לי, עזרתי למרי בת' לחסל את החייל שהיה עליה ואמרתי לה לעזור לקבוצה השנייה, לנו נשארו רק עוד שניים ואריק כרגע שרף את שלו נשאר אחד שניכנע כשאליסון כיוונה אליו כדור אש, הוא ברח לאותו כיוון שהחייל עם העיניים האפורות ברח. פתחנו את השער ועוד חמישה חיילים חיכו לנו בצד השני חרבות או גרזנים בידיהם, לא ציפיתי לזה עצמתי את עיניי והושטתי יד אחת קדימה מכל אצבע יצא ברק ופגע בחייל מסויים הם שכבו על הרצפה הלחה בלי לזוז או לנשום אם חושבים על זה ככה, התקדמנו יותר פנימה והטירה הייתה שוממת לחלוטין, לא הייתי מרוצה מזה. ממש ממש לא מרוצה מזה
"סוזאן, כמה חיילים מחכים לנו בהמשך?" שאלתי אותה מקווה שהקשר עדיין עובד
"כאן מגיע הקטע המוזר, החיילים היחידים שהלויין קולט נמצאים מחוץ לטירה לא בתוכה" היא אמרה, משהו הקליק בתוך הראש שלי הם רוצים שנישאר בתוך הטירה
"צאו עכשיו!" צעקתי עליהם, מקווה ששון גם שומע אותי התחלנו לרוץ ליציאה אבל איך שכולם עברו חוץ ממני הרגשתי מחסום, כמו מגן שמונע ממני לצאת. כעסתי כל כך שהתחיל לרדת ברד וגשם ברקים לא הפסיקו לרעום והכל רעד
"אנחנו נפגשות שוב קלודיה" שמעתי את נינה, הסתובבתי אליה והיא עומדת שם מטריה שמגינה עליה מהגשם פורטר עומד לידה מרים את ידו ומייצר מגן ממזג האוויר
"את יודעת מה הולך לקרות עכשיו נכון?" היא אמרה מתקרבת אליי בלי שום פחד כאילו היא יודעת משהו שאני לא
"את הולכת לפרוק את עצמך מהנשקים שלך ולבוא איתי כדי שלחברים שלך לא יקרה שום דבר" היא אמרה עוצרת בערך מטר ממני מחייכת חיוך מרושע, פורטר פשוט עמד שם פניו חסרות הבעה אבל עיניו הכחולות נצצו ובהקו. הפלתי את החרבות שלי על רצפת האבן והוצאתי את כל האקדחים שלי והמחסניות והוצאתי מהן את הכדורים, היא סימנה למישהו מאחוריי משהו והסתובבתי כדי לראות מי זה, הייתי צריכה לנחש
"שלום קיילו, איך הבטן" אמרתי בזמן שהוא בדק אם יש עליי עוד נשקים, הוא הוציא את הפגיון מהמגף שלי ואת אקדח ההקלר וקוך 4 שלי מכיס הז'קט שלי הוא אזק את ידיי והוציא את האוזנייה מהאוזן שלי ודרס אותה עם רגלו
"אמרתי שאני אהנה לשבור אותך" הוא אמר מריח את השיער שלי ומושך את השלשלאות שהיו מחוברות לאזיקים, השתרכתי מאחוריו והם לקחו אותי לאולם הראשי, הוא היה מקושט בזכוכיות צבעוניות וקריסטלים, פורטר התיישב בכיסא מלכות ונינה עמדה לידו
"אני האחד קלודיה ואני רוצה שתכפרי על מעשיך, אולי אז אני אתן לך ללכת" הוא אמר פניו אדישות לחלוטין ונינה מחייכת חיוך מרושע, צחקתי. צחקתי כמו משוגעת, אני אפילו לא יודעת למה פשוט חשבתי שהם מצחיקים
"אתם חושבים שאחרי כל מה שעברתי וכל מה ששמעתי שאני פשוט אוותר?" אמרתי ממשיכה לצחוק בזמן שקיילו גורר אותי לדלת צדדית לתוך גרם מדרגות ארוך ומסולסל לכיוון הצינוק.

נ.מ. כללי
"אנחנו הצאנו לה את כל מה שיכולנו, כמה ימים פה והיא תשנה את דעתה" נינה אמרה מלטפת את גבו של פורטר, מנשקת את צווארו
"אני בטוח בכך שהיא תשנה את דעתה, האמת תראה אור יום" הוא אמר תופס את ידה של נינה ומתחיל לרקוד איתה בלי מוזיקה אולם הענקי