סופר נערה-פרק 17-פורטר

התלבשתי בחולצה סגולה בהירה וסקיני לבן, שמתי את המגפיים השחורים שלי עם העקבים ושמתי את הצמיד של ניקי. הלכתי למטבח והכנתי שני כריכים עם נוטלה, עליתי לקומת החדרים ונכנסתי לחדר של נינה כמו תמיד היא ישבה בכורסא וקראה מהספר היא שמעה אותי נכנסת וחייכה
"אני מבינה שעשיתי משהו שהרגיז אותך, חברך אדום השיער נכנס לפני כמה דקות והתבונן עליי בכעס" היא אמרה והניחה את הספר על השידה, הגשתי לה את אחד הצלחות והתיישבתי על כיסא הנדנדה. היא אכלה במהירות את הכריך והניחה את הצלחת על השולחן
"אני רוצה שתמנעי מפורטר לדבר איתך" אמרתי והיא מרימה את ראשה ופניה הראו פחד
"מה את יודעת עליי ועל פורטר?" היא שאלה מנסה לסדר את קולה הרועד
"אני יודעת שהוא בא לפה, והוא מדבר איתך אבל את לא עונה לו. אני רוצה שזה ייפסק" אמרתי מניחה את הצלחת הריקה שלי על השולחן וקמה, התהלכתי בחדר ובאתי להתיישב במיטה כשהיא עצרה אותי
"לא שם, בבקשה. כל מקום אחר חוץ משם" היא אמרה קולה רועד יותר ממקודם, עשיתי כבקשתה והתיישבתי במקום אחר על המיטה. היא נשמה בשיטחיות והתבוננה בידיי, כאילו משהו הולך לצוץ משם
"אני מבינה ששינית את הדעה שלך עלינו" אמרתי מנסה להבין על מה היא חושבת
"כן, אני רוצה להבין מה אני, אם אני לא מכשפה אז למה אני יכולה לעשות את הדברים שאני עושה" היא אמרה קמה מהכורסא ומתיישבת גם היא על המיטה במרחק של אדם ממני כאילו מישהו יושב שם. חייכתי באדישות וקמתי מהמיטה, לקחתי את הצלחות הריקות והתהלכתי לכיוון היציאה
"מחר בשעה תשע וחצי בדיוק הדלת הזאת לא תהיה נעולה, יש לך שלושה אפשרויות: להישאר בתוך החדר הזה ולא לקבל ביקורים חוץ ממני, לברוח מכאן ולא לחזור לעולם, או לרדת לקומה האחרונה ולחכות מחוץ לדלת המתכת עד שאני אגיע" אמרתי ופתחתי את הדלת
"שכחת את האפשרות האחרונה" היא אמרה בנימה שמחה, הסתכלתי עליה ושאלתי
"ומה האפשרות האחרונה?" היא היטתה את ראשה כמו בפעם הקודמת וחייכה
"האפשרות שאת תגלי את האמת" היא אמרה והתחילה לצחוק, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה מאחוריי צמרמורת עברה בגבי וניסיתי לנער אותה ממני. ירדתי למטה ושמתי את הצלחות במדיח
"מרתה" קראתי בטון שואל
"כן קלודיה?" היא הופיעה מאחוריי הדלפק
"מעכשיו כל ביקור שיהיה לנינה צריך לעבור דרכי" אמרתי בקול מנהיגותי ובטוח
"בסדר קלודיה, פורטר הולך כרגע לחדר. למנוע ממנו?" היא שאלה מנסה להישמע אובייקטיבית
"לא, אבל תפעילי את הפלזמה בחדר שלי על הערוץ של נינה" אמרתי והלכתי במהירות בחזרה לחדר שלי, הגעתי בדיוק כשפורטר נכנס לחדר
"למה את לא מדברת נינה? אני מרגיש כאילו אני מדבר עם עצמי" פורטר אמר, מתיישב במקום שנינה אמרה לי לא להתיישב היא היטתה את ראשה והסתכלה עליו במבט דואג
"למה את מסתכלת עליי ככה? יש כל כך הרבה שאלות שאת לא עונה עליהם" הוא אמר בקול רם והיא רק מביטה בו
"קלודיה רוצה לשנות אותי, היא רוצה שאני לא אהיה אותו דבר" היא אמרה קמה מהכורסה ומורידה את משקפיה, היא התיישבה ליד פורטר ושמה את ידה על לחיו.
'למה הוא לא עושה כלום? היא יכולה לפגוע בו' חשבתי לעצמי
"אני לא אתן לה לגרום לך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות" הוא אמר קולו מעופף כאילו היה ילד קטן שאימו אומרת לו שהיא אוהבת אותו. היא התקרבה אליו ולחשה משהו לאוזנו אבל לא הצלחתי לשמוע ואז היא הביטה בעיניו, פורטר תפס את פניה ונישק אותה.
"לא! מרתה תוציאי אותו משם" צעקתי ופורטר שוגר אל מחוץ לחדר, נינה שינתה את הבעת פניה לכעס והתחילה לצרוח
"אתה לא יכול למנוע ממני לקחת את האחד שלי! למה אתה עושה את זה מאסטר?" היא נשכבה על המיטה והתחילה לבכות. סגרתי את הטלוויזיה ויצאתי מהחדר
'האחד? מה זה אומר?' חשבתי לעצמי התיישבתי בכיסא שלי בחדר הישיבות וביקשתי ממרתה לכנס את כולם לישיבה שנייה.