סוף אחר לנאמנים – סדרת מפוצלים

פרק חמישים ושניים
טריס

אני מושיטה את היד ומזיזה את המנורה שמכוונת לפרצוף שלי.
לוקח לעיניים שלי זמן להתרגל לאור הבוהק שבחדר , ואז אני יכולה לראות איפה אני נמצאת. חדר מרובע קטן , עם 2 חלונות קטנים בכל צד. אני מסתכלת על החלון ורואה שבהיר בחוץ. אין שעון בחדר אבל לפי מיקום השמש עכשיו שעת צהריים מוקדמת. מצד ימין שלי יש כיסא עץ שפונה באלכסון לכיוון הדלת. ליד הדלת יש שולחן קטן מפלסטיק ועליו מגשים עם כל מיני כלים רפואיים.
משמאלי יש מגש תפירה.
אני נזכרת בכתף שלי , אני מסתכלת ורואה שחבשו לי אותה , מוזר , אבל היא לא כואבת. כנראה הוציאו עלי הרבה משככי כאבים.
לוקח לי זמן להיזכר בכל מה שקרה , בדיויד , בירי , בסרום הזיכרון.
בזמן שאני שוכבת ומריצה את כל מה שאני זוכרת שקרה לפני שהתעוררתי בחדר הזה טוביאס נכנס ובידו כוס מים ובקבוק קטן עם נוזל אדום בתוכו. כשהוא רואה אותי הוא מניח את זה על השולחן ליד הדלת ומתקדם אליי בחיוך.
"טריס" הוא אומר ומחייך אליי.
"טוביאס" אני משיבה בחיוך. "איפה אני?"
"את לא זוכרת? שחררת את סרום הזיכרון" הוא אומר בהתלהבות , "הצלת את שיקגו"
הצלתי את שיקגו. העיר שלי , אני יודעת שאני אמורה לשמוח , אבל זה לא כל כך מלהיב אותי כמו שזה מלהיב את טוביאס , לו לפחות , נשארה שם משפחה , אנשים להילחם עליהם , חברים.
הוא מספר לי על אלווין , ועל פטר. והאמת שזה לא ממש מפתיע אותי. פטר פחדן , הוא תמיד היה כזה. ברור שהוא לא ינסה להשתנות אלה יבחר בדרך הקלה. כמו אז באומץ לב.
"גואהנה מרכוס ואלווין עשו שלום בינהם. המלחמות בשיגקו יפסקו. מי שירצה לעזוב יעזוב , ומי שירצה ישאר ויעזור לשקם את העיר" הוא אומר בנימה כמעט משועממת ואני מרימה גבות. איך זה לא מפתיע אותו ?
אנחנו מדברים עוד קצת , הוא מספר לי על המשפחה של אוריה , אנחנו צוחקים על פטר , מתנשקים קצת ואז הוא מספר לי על כל האנשים במתחם שאיבדו את הזיכרון.
"אין להם שום חוש כיוון , את השם שלהם הם בקושי זוכרים. מתיו מספר להם שוב ושוב את הסיפור שהמצאנו על המורדים , והם עדיין מתקשים לזכור אותו. הרבה מהם לא מזהים את בני משפחתם" הוא אומר.
"מתיו אמר שהם לא יאבדו את היכולות הבסיסיות שלהם , את הזיכרונות הבסיסים שלהם" אני אומרת ורגשות אשמה מנקרים בחזה שלי. האנשים האלה לא מזהים את הילדים שלהם? הילדים לא מזהים את ההורים? מה עשיתי?
"יכולות בסיסיות כמו דיבור , אכילה , הליכה. אבל הוא לא היה בטוח אם זיכרונות כמו מערכות יחסים , וקרבת דם ישמרו" הוא אומר נינוח לגמרי. כאילו זה דבר מובן מאליו שרצחנו את האנשים האלה. ונכון שהם חיים ונושמים אבל מה הטעם אם הם לא יכולים לזהות את המשפחות שלהם?
אני רותחת מכעס. למה מתיו לא אמר לנו את זה ? אני בטוחה שהוא ידע. אני בטוחה שהוא שיקר. אין מצב שהוא לא היה יודע משהו כזה אחרי שניסה את סרום הזיכרון על עשרות מתנדבים.
כשהוא רואה את המבט על פני , שכנראה משקף את מה שאני מרגישה , הוא שם יד על הלחי שלי , היד שלו חמה ומלטפת , בדיוק כמו שאני זוכרת אותה. "טריס , אם לא היינו עושים את זה להם , הם היו עושים את זה לנו. לחברים שלנו. אם לא היינו עושים את זה , המושג פגומים גנטית לעולם לא היה נעלם והם לא היו נרגעים עד שלא היו נפטרים מכולנו. האנשים האלה הביאו את זה על עצמם. תזכרי מה הם עשו לפלג שלך"
ואני באמת נזכרת. הם רצחו את המשפחה שלי. בגללם אני יתומה. המילים של טוביאס עזרו , ועדיין, תחושת האשמה לא נעלמה לגמרי.
"אני חושב שאת צריכה לנוח קצת , טריס" הוא אומר ומסתכל עליי.
אני כל כך מותשת שאני אפילו לא מנסה להתווכח , פשוט עוצמת עיניים ומנסה להירדם. אני מרגישה את השפתיים של טוביאס על המצח שלי ואז דלת נסגרת. כעבור כמה דקות אני שוקעת בשינה.

כשהאחות מעירה אותי כבר חשוך בחוץ. היא מגישה לי את הבקבוק שטוביאס הכניס לחדר לפני כמה שעות. "תשתי" האחות אומרת , ומגישה לי את כוס המים. עד לפני שבועיים הייתי שואלת מה זה ,ולא מכניסה את זה לפה עד שלא היו נותנים לי הסבר מפורט , ועד שהייתי בטוחה שזה לא יפגע בי. אבל מכיוון שאני בטוחה שכל הזיכרונות של כל האנשים ששנאו אותי נמחקו , אני פשוט לוקחת את הנוזל האדום , ואת כוס המים מיידה , בלי לשאול שאלות. כשאני טועמת את הנוזל המר אני מבינה למה כוס המים גדולה כל כך. כשאני שותה , האחות עומדת לידי ואני מסתכלת עלייה. היא ניראת לי מוכרת.
יש לה שיער קצר בלונדיני ועיניים חומות גדולות. היא גבוה ובהחלט אפשר לומר שהיא יפה. לא ניסיתי להתחבר אף פעם עם אנשים מהמתחם אז אין לי מושג מאיפה אני מכירה אותה. ואולי אני פשוט מטושטשת מהתרופות.
היא מסדרת את עמדת התפירה בחדר , שמלאה בתחבושות מלאות בדם , כניראה נשארו מהיום בבוקר כשחבשו לי את פצע הירי. אני נשענת עם הידיים כנגד המיטה ומנסה לקום. אנחת כאב נפלטת מפי , האחות ניגשת אלי מיד ומכריחה אותי לשכב.
"גברת פריור , את עדיין לא מוכנה לקום. הפציעה שלך בכתף הייתה חמורה מאוד , ואיבדת הרבה דם. את חלשה מידי בשביל ללכת בכוחות עצמך." היא אומרת ברצינות מרגיזה. "אבל אם את רוצה אני יכולה לקרוא לאחד מחברייך שישיב איתך קצת"
אני תוהה איך היא זוכרת כל כך הרבה על הפציעה שלי. הרי טוביאס אמר שכל האנשים שאיבדו את הזיכרון בקושי זוכרים את השם שלהם גם אחריי שחוזרים עליו בשבילם מספר פעמים , ובכלל , איך היא ידעה לטפל בי ? זה לא מסוג הדברים שהיו נמחקים מזיכרונה ? משהו לא מסתדר לי. "לא זה בסדר תודה , ואם אפשר לשאול , איך קוראים לך?"
בהתחלה היא נועצת בי מבט מחשיד , כאילו שוקלת אם כדאי לה לענות , אבל אז היא מחייכת בנעימות ואומרת "סוזן , קוראים לי סוזן מלארק"
ואז אני נזכרת. זאת האחות שטיפלה באוריה , היא הייתה כשקבעו שהוא במוות מוחי. אני זוכרת אותה עומדת לידו. היא זאת שניתקה אותו מהמכשירים. היא גם הייתה מסתובבת הרבה עם מתיו , הוא היה מדבר כל הזמן על ידידה שלו סוזן , אבל אף פעם לא קישרתי שם לפרצוף. עד עכשיו.
והכל מתחבר , היא זכרה איך לטפל לי בכתף בגלל שכנראה מתיו חיסן אותה כנגד סרום הזיכרון. את מי עד הוא חיסן בלי להודיע לנו? אני חושבת לשאול אבל מיד מתחרטת. בכל מקרה היא לא תדע את התשובה.