נשאבת – הקדמה

קוראים לי אלי.
זה אולי לא ממש שם של בת, אבל זה השם שלי.
אבל יש יותר גרוע משם של בן בחיים שלי.
יש לי סרטן.
יש לי עיניים חומות עם ריסים ארוכים ועדינים,
בצבע חום בהיר,
כמו שער שהיה לי.
היה.
הסרטן שיש לי קשה מאוד.
אני עלולה למות.
זה לא מבהיל אותי.
גם ככה החיים שלי לא משהו.
יש לי ריב עם כולם.
חברה אחת מאשימה, חברה אחת מרגיזה…
מה שמותיר אותי בלי חברות.
אני אף פעם לא מרגישה אהודה, אהובה.
רק בדידות.
אם היו שואלים אותי, אז אין כזה דבר "אהוב"
זו המצאה של אלו שחסר להם.
הדבר היחיד שמציל אותי מהבדידות הנוראה זה ספרים.
אני הכי אוהבת את "היציאה מהחושך".
זה סיפור על ילדה בשם אלין,
שאת הכפר שלה תוקפת מין פיית חושך, שמאיימת להשמיד הכל.
הכפר חי בחושך, אין יום.
הדרך היחידה לצאת מזה היא למצוא את פיית האור.
אבל הדרך קשה ומסוכנת, ובהשגחתה של הפייה האיומה זה כמעט ובלתי אפשרי.
זה ספר עם הרבה הרפתקאות.

*מהספר*
"אלין!" קרא לעברי ג'ון. "אל תגרום לי להתחרט!" אמרתי לו. שלפתי את חרבו של אבי, שמצאתי בעליית הגג וחתכתי את חוטי הגשר. "אני יוצאת למצוא את פיית האור. היא תציל אותנו!" צעקתי מילים אחרונות ורצתי לעבר ההרים…
*חזרה לסיפור שלנו*
נרדמתי. בחלומי ראיתי יד היוצאת מהספר הפתוח שלידי. היד לקחה אותי.
נשאבתי לתוך הסיפור.
התעוררתי מאור חזק של שמש.
הייתי בתוך אוהל הסוואה חום, כמו בסיפור.
לידי שכבה נערה, שדמתה לאלין, מהסיפור.
"אלין?" מילמלתי בשאלה.