נקמה בשמיים. הקדמה

השנה 2108. הטכנולוגיה התפתחה מאז המאה ה21. המלחמות נהפכו אכזריות יותר ובלתי צפויות יותר. שני צבאות גדולים נלחמים על העולם. הצבא המזרחי, ברשותו אסיה אוסטרליה וחצי אירופה. והצבא המערבי, ארה"ב החצי השני של אירופה ואפריקה. ההרס והחורבן חוצים כל גבולות. רק הצבא משנה עכשיו. כל ההתפתחות האנושית עלולה להיחרב אם המלחמה לא תפסיק בקרוב. כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה קרבנות. אני ג׳ייקוב. אני משרת בצבא המזרחי. המשפחה שלי היא במקור באה מאיפשהו בין אסיה לאפריקה. קוראים למקום ארץ ישראל. אבל מה זה משנה עכשיו. עכשיו ישנם רק 2 מדינות. מזרח ומערב. באותו לילה, שכבתי שם. בין השיחים. החזתי חזק ברובה הלייזר שהביאו לי וברימונים הממוחשבים שבניגוד לרימונים של המאה הקודמת, מתוכנתים כדי לפגוע רק בצבאות אויבים. הייתי שם, בחושך. מתצפת בחיפוש אחרי משהו חריג. לא ידעתי עוד עד כמה חריג הדבר יהיה. ראית אור בשמים. הוא התקדם לאורכם במהירות ונראה כמו כוכב נופל. שמעתי יריות מלפני. החלטתי לנצל את הכוכב הנופל. "בבקשה שאני לא אמות" לחשתי ואז הוספתי "ושהמלחמה הזאת תגמר כבר". חמישה חיילים במדים הסגולים של המערב. מתקדמים לכיווני ויורים יריות לייזר אדומות מהרובים שהם מחזיקים. צללתי מאחורי סלע וחשבתי על אפשרויות בריחה. החלטתי להיות אמיץ. התרוממתי ובמהירות זרקתי את אחד הרימונים לכיוונם. נשמע פיצוץ והם נפלו חללים. אבל משהו לא היה בסדר. הפיצוץ היה חזק מדי והתמשך כמה שניות יותר משהיה צריך להתמשך. והרעש בעיקרו לא הגיע מהרימון. הוא הגיע ממשהו שהיה מאחוריו. התקדמתי. דרכתי את הנשק והתכוננתי לנורא מכל. אחרי מאה מטר התחלתי לשמוע מאחורי לחשושים. לחשושים בשפה שלא הבנתי. ישנם רק שתי שפות בעולם ואת שתיהן לימדו אותנו בצבא. ואז ראיתי אותם. יצורים גבוהים במיוחד אבל צרים במיוחד. במבט ראשון היה נראה שהם בני אדם משונים. אבל אז שמתי לב לעיניים. הם היו זוהרות. באדום. ראיתי כלי תחבורה גדול. הוא היה שחור אבל היו בו נורות חזקות שלא זהיתי. מה שבטוח, הם לא מכאן.