נקמה בשמיים פרק 4 (חלק ראשון)

מגע מוכר העיר אותי. הייתי חלש והסחרחורות הרגו אותי. הרגשתי כאילו סובבו אותי בקרוסלה במשך שעה ואז הכריחו אותי להתחיל לרוץ. לרוץ, כמו בחלום שלי. פתאום נזכרתי באיזו מהירות רצתי בו. בעזרת שיחזור של מה שראיתי הייתי אומר שרצתי משהו כמו 100 קמ"ש. העיניים שלי נפקחו לעט לעט. ראיתי את אמילי מעלי מילה נפלטה לי מהפה בלי שהתכוונתי. "רצתי" אמרתי לה. "כן, בהחלט רצתה, שנינו רצנו, אבל לא הצלחנו לצאת מכאן". "רצתי ממש מהר" המשכתי. התקשיתי לפרש את מה שרמילי אמרה לי במצבי. "כן, אני מניחה שרצנו די מהר" היא אמרה. היא התחילה להישמע מבולבלת. "מה את יודעת על דוקטור סמית'?" שאלתי. "דוקטור סמית'? איך נודע לך עליו?" היא נשמעה עכשיו מופתעת. "הוא סוד מדיני. רק הטרטוריה המערבית אמורה לדעת עליו. הוא עובד על פרויקטים סודיים של הטרטוריה". סיפרתי לה על החלום. "או שאתה זקוק לאישפוז פסיכיאטרי מהיר או ש" היא לא המשיכה את המשפט. "או שמה?" שאלתי. "או שיש לך את ה'עין'". העין, העין כלומר "את אומרת שאני יכול לראות את העתיד?" "יכול להיות". היא אמרה. "קום. צריך להחזיר אותך לכושר אחרי כל כך הרבה זמן". "כמה זמן הייתי חסר הכרה?" שאלתי. "בערך שבוע" היא אמרה. היא עזרה לי לקום. החלטנו שנתחיל ללמד אחד את השניה את הטכניקות של כל אחד ללחימה ולתכנן את הבריחה הבאה שלנו. מדי פעם הייתי מחדד את השמיעה שלי רק כדי לגלות ששדה הכוח שחוסם לנו את היציע מטשטש את השמיעה מעבר לו. אני יודע שהייתי פחות טוב בקרב מגע אמילי מאוד עזרה לי ללמוד. למזלנו החוצנים עדיין השאירו אצלנו את המפה ולא שמו מצלמות בתאים. כנראה או שהם ציפו מאיתנו להתרבות או שהם פשוט לא המציאו את הטכנולוגיה הזאת. כבר שבועות שאנחנו תקועים בתא הזה. הרגשתי חנוק. אמילי הסתכלה עלי. פתאום הרגשתי משהו. משהו שהרגשתי רק פעם אחת בחיים אבל לא זכרתי מתי. הלב שלי דפק חזק פי 10 והרגשתי מסוחרר. קצב זרימת הדם שלי גרם לי שיהיה לי חם. הרגשתי איך שאני מסמיק. "מה קרה?" אמילי שאלה. נזכרתי איפה הרגשתי ככה בעבר. זה היה כשאמילי נגעה בי כשניסינו את הכוחות שלנו. יכול להיות שהיא מסוגלת לבצע את הכוחות שלה גם בלי לגעת באנשים?"