נקמה בשמיים פרק 3 (חלק שני)
הוכנו קשות. או יותר נכון, אני הוכתי קשות. באמילי הוא לא יכול היה לגעת. כבר איבדתי את השמיע מכוח המכות. אמילי לא יכלה להסתכל. היא כיסתה את העיניים שלה בידיה והסיתה מבט, יודעת שאם היא תיקח עוד צעד אחד זה לא יעבור בשתיקה. היה נראה שהלב שלה מחסיר פעימה כל פעם שמונחתת מכה. לראות אותה ככה החדיר בי כעס. כעס על החוצן שמכה אותי. אבל מה אני יכול לעשות? הוא חזר ממני והכוחות שקיבלתי לא יועילו לי במקרה כזה. נגררתי לתוך תא חדש. נראה שאמילי גם נאלצה להיכנס לתוך אותו תא. התא החדש היה מאובטח יותר. בניגוד לתא הקודם שבו היה רק שער חשמלי, או מה שמקור האנרגיה שלהם לא יהיה, בתא הזה לא היה נראה שיש שער. המקום היה פתוח לגמרי אבל משום מה אמילי אחרי דקה התיישבה לידי. מחבקת את הברכיים המקופלות צמוד לגופה. הסחרחורות והכאב סחטו ממני את שארית הכוחות. איבדתי את ההכרה.
****
רצתי. רצתי כמו שלא רצתי בחיי. אני לא מדבר על ריצה סטנדרטית. רצתי מהר יותר מיוסיין בולט. עד היום אף אחד לא הצליח לשבור את השיא שלו בריצה. אפילו היום, כ90 שנה אחרי סוף הקריירה שלו, הוא עדיין נשאר האיש המהיר בעולם. לפי גורדי השחקים נראה שאני ברחובות מנהטן. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפש. ראיתי דמות באחת הסמטאות. אמנם לא ראיתי אותו עצמו אבל הצלחתי לראות לפי הצללית שלו כובע צילינדר ומקטרת. הוא אמריקאי. החזרה לימי מלחמת העולם השנייה נהייתה אופנתית אצלם בזמן האחרון. לא הכרתי אותו ולכן הייתי מופתע כששמעתי את עצמי אומר "שלום דוקטור סמית׳"
תגובות (1)
grenade