נקמה בשמיים פרק 2 (חלק שני)

הראיה שלי חזרה לעבוד והשמיעה שלי נחלשה באופן משמעותי. חזרתי למצב רגיל. דאגה הציפה אותי. דאגה שלא מתאימה לי. "אתה בסדר?" אמילי שאלה והמבט על פניה הבהיר לי שהיא מודאגת גם כן. "כבר 10 דקות אני מנסה לתפוס את תשומת הלב שלך ואתה לא מגיב" היא הורידה את היד שלה מהכתף שלי. הדאגה התחילה להתפוגג. "אני לא בטוח" אמרתי "שמעתי קולות, מבחוץ, שני חוצנים" "אולי יש לך חום" היא קטעה אותי והניחה יד על המצח שלי. הרגשתי שוב דאגה. מה קורה לי? למה המוח שלי לא יכול להחליט מה הוא מרגיש? "אוי, ג׳ייקוב" היא נאנחה. "מה קורה לך?" היה נראה שהניסויים האלה שהם עשו לי כאילו משנים את מצבי באופן רנדומלי. אבל למה לא קורה אותו דבר לאמילי? חוצן נכנס לתא שלנו. כמו שאר החוצנים הוא היה כ2 מטרים גובה. הוא היה שרירי מאוד ולא היה לי ספק שהשרירים האלה הם לא סתם ליופי. הוא לבש מדים כחולים. על החולצה של המדים שלו היו שלוש מדליות זהב. זכר להישגים שהוא השיג בתוך שירותו הצבאי אצל החוצנים. העיניים האדומות שלו היו זוהרות באדום ונראו כאילו כל רגע ניצוץ של אש עלול לפרוץ משם. הוא פנה לאמילי. ראיתי את הפחד על פניה. "שלום לך מתוקונת" הוא השתעשע ובעט בה במגף החום שלו. היא התקפלה מכאב. איכשהו מצאתי בעצמי קצת אומץ. "עזוב אותה!" צעקתי בקול הכי מאיים שיכולתי למצוא בעצמי. "אוהוווו, אני רואה שיש לנו כאן אביר אצילי" הוא צחק ופנה לכיווני. הוא תפס לי בסנתר ולחץ עליו חזק. הראש שלי היה עכשיו סנטימטרים ספורים מהראש שלו. "שלא תעז לדבר אלי ככה שוב, שומע? כי אם כן, תאמין לי, זה לא יסתיים בנזיפה" הוא זרק את הראש שלי בכוח. נזרקתי על הקיר. הרגשתי את הכאב. הוא חזר לאמילי. "ובכן מה יש לנו כאן" הוא צחק. "פרינססה קטנה. איזו רכרוכית" הוא התכופף ככה שהוא הסתכל עליה בגובה העיניים. ראיתי פחד מציף את הפנים שלה. הוא תפס לה בסנתר כמו שהוא עשה לי ואז קרה משהו מוזר. החיוך שלו התחלף במהירות מטורפת. "לא, לא בבקשה! אל תפגעו בי!" הוא ילל. "הוא רציני?" לחשתי לאמילי. הוא עזב אותה והתחיל לברוח. הדלת נסגרה מאחוריו. משאירה אותנו שוב תקועים בתוך התא הזה. "אני חושב שאני יודע מה הניסויים האלה עשו לנו " אמרתי. "ואני אוהב את איך שזה נראה"