נקמה בשמיים פרק 1 (חלק שני)

***
ברגע שהכניסו אותנו לרחפת, עוד לפני שהספקנו לראות משהו, יד דחפה משהו על הפרצוף שלי. סוג של ג׳לי כזה. החומר הג׳לי הזה נכרך מסביב לפרצוף שלי בעצמו כמו כיסוי עיניים. לקחו אותנו. ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה. הפסקתי לעקוב. גם אם אני אזכור את כל הפניות אולי הם לקחו אותנו בפניה השניה ולא הראשונה. זרקו אותנו לתא והסורגים נסגרו אחרינו. הג׳לי השתחרר מהעיניים שלי ונכרך סביב הידיים שלי במקום. אחרי דקה הם השתחררו. איכשהו ידעתי. כל הדלתות נעולות. אין יציאה. תחושת הזמן שלי הופעלה. שעה, שעתיים, שלוש. לא קורה כלום. ואז הדלת נפתחה. אחד החוצנים פתח את הדלת. היה לו רובה גדול ביד. הוא היה נראה כמו אחד מהרובים העתיקים האלה מתקופת נפוליאון רק שבמקום הסכין היה מסור חשמלי מחומר סגול. לא ידעתי מה זה החומר הזה, אבל הייתה לי הרגשה שהוא יותר חזק ממתכת. "בואי!" הוא ציווה "ואל תנסי להתנגד". אמילי שיתפה פעולה. חסרת עונים היא אמרה "למה אתם עושים לנו את זה". "תקבלי הסבר להכל. למרות שאני לא אמור להגיד לך. אני מצטער על זה" הוא אמר. היה נשמע שהוא באמת מתכוון לזה. "ידיים מאחורי הגב! תלכי בדיוק לאיפה שאני אומר לך!" היא הלכה והוא בעקבותיה. מכוון אותה לאן ללכת. ישבתי שם. בחושך. חשבתי על אלף דרכים שונות לברוח מכאן. כולן נגמרו בסוף שלנו. הרגשתי את הפחד זורם בגופי. פתאום הבנתי את המצב. רק שנינו כאן. לכודים. מוקפים בחוצנים שכנראה רוצים להשמיד את הגזע האנושי. ומה עוצר אותם מלהרוג גם אותנו? אחרי כמה שעות של מחשבה אמילי חזרה עם החוצן. העיניים שלה היו אדומות כאילו היא לא ישנה כבר שבוע. היא רעדה. מה שהם לא עשו לה, התיש אותה. הפחד התחלף עכשיו בכעס. כעס שלא הכרתי אף פעם. "מה עשיתם לה!" צעקתי. בוא אחרי. הוא אמר. אני אסביר הכל. התחלנו ללכת. "הגענו מכוכב שנקרא קריפקיפ. בעקבות מלחמה גרעינית הכוכב הושמד. באנו לכוכב היחיד חוץ מקריפקיפ שיכול לשמש כמרכז חיים. כדור הארץ. המנהיגים שלנו רוצים שנשתלט על הכוכב כדי לאפשר חיים בשבילנו. מעטים מאיתנו מתנגדים אבל אין לנו מה לעשות." הוא הסביר. "מה אתם מתכוונים לעשות לי?" דרשתי לדעת. הוא שתק. "מה אתם עושים איתי?" שאלתי שוב. "המנהיגים שלנו רוצים לחקור אתכם" הוא גמגם. "הם רוצים לדעת עליכם כמה שיותר". הבנתי פתאום למה אמילי חזרה כמו שחזרה. עשו עליה ניסויים ועכשיו הם עושים אותו דבר לי. "אתה תהיה בסדר" הוא אמר. "תופעות הלוואי האלה משפיעות למעט זמן." הפחד שוב הציף אותי. הגענו לחדר הניסויים. היו שם בקבוקי קוני ומבחנות עם נוזלים מבעבעים שלא הכרתי. בצבעים שלא קיימים בעולם. לפחות לא הזה. היו שם מזרקים ומיטת ניתוחים. עליה נדרשתי לשכב. זריקה אחת הרדימה אותי. התעוררתי תשוש כמה שעות אחרי זה. הגוף שלי בער. חוצנים אחרים בחלוקי מעבדה רשמו לעצמם הערות. הייתי קשור. אחד החוצנים שם עזר לי לקום. הם לקחו אותי בחזרה לתא. ואז שמתי לב לידיים שלי. הוורידים שלי בלטו בצבע ירוק. כל צעד שלי שאב איתו את כל שארית כוחותי. הגעתי לתא אחרי נצח של ייסורים. התמוטטתי. שמעתי את אמילי שהבריאה קצת בינתיים אבל עדיין לא מספיק כדי להתרומם., צועקת "למהההה?!" הרגשתי איך העיניים שלי נסגרות ומחשיכות את החדר. הכל השתתק.