נקמה בשמיים פרק 1 (חלק ראשון)

זה היה מבהיל. כל שריר בגופי קפא. המילים נתקעו בגרוני. היו שם לפחות 2000 מהם. קול לידי אמר "אז מצאת אותם גם כן הא?!". קפצתי מבהלה. לידי הייתה חיילת. היה לה שיער שחור מתולתל שהיה צבוע באדום בקצוות העיניים חומות כמו גזע עץ. היא הייתה גבוהה יחסית ורזה. היא החזיקה רובה, קצת כמו שלי. היא הייתה יפה. ואז שמתי לב למדים. סגולים. היא שייכת למערב. כיוונתי אליה את הרובה. "מי את?" שאלתי "איך התגנבת מאחורי ככה?". "תרגע," היא אמרה. "אני בצד שלך"
"מה?!" ההפתעה ניטרלה אותי כנראה כי היא ניצלה את ההזדמנות והפילה לי את הנשק מהיד. "אם הייתי רוצה להרוג אותך אתה לא חושב שהייתי עושה את זה כבר?" היא הבהירה נקודה טובה. "ערקתי משם אחרי שמצאתי אותם" היא הצביע על החוצניים. "הם היו כאן כבר איזה זמן. כל שבוע מגיעים חדשים. כשחזרתי לבסיס עם החדשות לא התייחס אלי ברצינות. חשבו שאני משוגעת. אבל אתה רואה אותם. אני לא משוגעת נכון?" את המשפט האחרון היא אמרה בחוסר ודאות מוחלט. היא נשמעה קצת כמו ילדה בת ארבע. חשבתי קצת על מה שהיא אמרה. "את לא משוגעת" אמרתי. "ואני לא חושב שהם באו להגיד שלום" הוספתי. היא הציגה את עצמה. "אני אמילי" היא אמרה "אמילי איירין". "ג׳ייקוב" אמרתי "אז איך אנחנו מחסלים אותם". "אני עובדת על זה" היא אמרה "יש לי תוכנית שאם היא תעבוד זה יהיה מקסים". "מעולה" אמרתי "מה התוכנית?". חיכיתי בקוצר רוח לתשובה. רק הרגע גיליתי שהם קיימים וכבר אני חלק מתוכנית לחסל אותם. "אנחנו ניכנס לחללית הענקית שלהם" היא אמרה בהתלהבות "ונפוצץ אותה מבפנים". זאת הייתה התוכנית הכי לא מפורטת שהשתתפתי בה. בלי אחוזי הצלחה, בלי מפות של המבצר, בלי כוח אדם, נשקים פשוטים ובלי צוות חילוץ. ברמת הבסיס זאת משימת התאבדות. "אני בפנים" אמרתי. "אמיץ משאתה נראה" היא אמרה. בתגובה השבתי לה "חכמה משאת נראית" ואז הוספתי "אם את הפרצוף האחרון שאני אראה תגידי לכולם שקיבלתי ביקור מרחוק". היא הסתכלה עלי במבט שאמר 'ברצינות?!'. "מה את מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח?" צחקתי. היא צחקה גם. התחלנו להתגנב לכיוון החללית. כל צעד היה כבד כאילו הוא סוחב איתו מאה טון. אחרי 10 דקות שנראו כמו נצח, בהרבה מזל, הגענו לחללית. הדלת הייתה פתוחה. "למה אנחנו מחכים?" אמילי רטנה "בוא נסיים עם זה." ואז הכל השתבש. גילינו שהמזל שלנו לא היה כל כך במזל וכשהרחפת העלתה אותנו כבר לא הייתה דרך חזרה. במבטא עילג הם אמרו במזרחית "זרקו את הנשק. אתם עכשיו השבויים שלנו. החפצים שלכם יחזרו אליכם בבוא העת שבו נחליט לשחרר אתכם.". "עומד להיות לנו כל כך כיף" רטנתי