נפש תועה – מדע בדיוני – פרק 3

היי לכולם, סליחה על ההמתנה. אתם יכולים למצוא את הפרקים הקודמים בקישורים או בעמוד שלי :

פרק 3 –

רילי אומן נראה שליו בכיסאו המרופד היטב, ליז ואנג'י בחנו אותו מזגוגית חדרו. עיניו הזקנות נחו עצומות מעל קמטיו הרבים. שקיות שחורות עטפו אותן במעגל, נראה שלא אכל וישן כבר זמן רב. עירוי נוזלים ומוצקים שמר על גופו במצב יציב למרות הצום, האחות שישבה לידו הרטיבה את מצחו מעט עם מטלית לחה. אישה עם שיער סגול ישבה בכורסה ליד רילי, ידיה נחו על נרתיקה השחור והיקר. האיפור על עיניה נמרח מדמעות.
"זו הנכדה שלו?" שאלה אנג'י, עיניו סורקות את רילי. ליז הנידה את ראשה.
"נינה, היא באה אחרי ששאר הקרובים עזבו, מסקרן." אנג'י העביר את תשומת ליבו לנינה, שיערה הסגול והשופע היה אסוף בצמה מאחורי ראשה הקטן. בגדיה נראו מהודרים במיוחד עם תבניות מוזהבות ומורכבות ששיבצו את משטח הארגמן הרחב, נראה שמשפחתו הייתה עשירה כמעט כמוהו.
"היא תרצה להישאר בזמן הניתוח לדעתך?" שאלה ליז, היא הקלידה כמה דברים ליומנה הדיגיטלי, דברים שייכנסו לדוח.
"אני בספק, אין הרבה מה לראות." אנג'י הביט על השעון, עוד שעה לניתוח.
הוא פנה לדלת בלי לחכות לאישור מליז, הוא ידע שהיא לא אהבה לדבר עם הקרובים של המטופל. ובלימודיהם הסבירו להם את החשיבות של הדיסקרטיות הפלאית שעליה היו צריכים לשמור, אך המקרה הזה היה כה חריג שאנג'י היה צריך עוד מידע. הדלת נפתחה מעצמה הצידה ואנג'י שמע את צפצוף המכשירים ומכשיר האק"ג בעודו הולך למיטתו של רילי, האחות הלכה הצידה. מקרוב הקשיש נראה יותר פגיע ויותר חולני מאי פעם, עורו היה נראה כמעטפת נייר שהחזיקה את בשרו החלוש בפנים. כל חלקת עור שלא הייתה מכוסה כוסתה בנימים וורידים שבלטו מן העור שקוף.
"אתה החוקר?" שאלה הגברת הצעירה, עיניה עצובות וכבדות.
"לא… אני רק בהתמחות כאן, החוקרת תגיע בזמן הניתוח." אנג'י שיקר בכדי שלא יווצר קשר סנטימנטלי עם קרובי החולה, דברים שכאלה עשויים להשפיע על הניתוח.
"החוקרת שלחה אותי לשאול כמה שאלות, המקרה של הסבא רבא שלך הוא מקרה חריג ביותר" עיניה של הנינה נהיו בורקות לפתע, אור המכונות השתקף מהן במלנכוליה פיוטית כמעט.
"חריג?" היא שאלה, גופה רעדה מקצת. רק עכשיו אנג'י שם לב שידה החזיקה את ידו של רילי מתחת לשמיכת בית החולים, דמעות החלו לרוץ במורד לחייה.
"אני מתכוון שהאמצעים חריגים, החוקרת תעשה כל מה שביכולתה כדי לעזור לסבא רבא שלך. היא אחת מהטובות ביותר" אנג'י פנה להסתובב לזגוגית ושכח שהיא חד כיוונית​. אפילו אם ליז הייתה שם הוא לא יכל לדעת. לפעמים הבורות של האזרחים בנוגע לנעשה במערכת יכולה להפיץ אור על המקרה אנג'י חשב לעצמו, מילותיו הפרופסור הזקן. "תודה" הקריאה החלושה נשמעה מאחוריו, אנג'י הנהן והדלתות נפתחו מולו. ליז כבר לא הייתה שם, היא כבר מתארגנת?. אנג'י שאל את עצמו, צפצופי מכשיר האק"ג יצרו מוזיקה מלנכולית עם יבבות הנינה, חרדה הציפה את גופו לרגע, רגליו נותרו קפואות.
הבהוב האורות החל לצאת משליטה, טעם מר בפיו. כדורים. אנג'י הוציא במהירות את הכדורים ובלע אחד, הוא עדיין עמד במסדרון. הוא הרגיש יותר טוב.

אנג'י החל לצוד לכיוון חדר הניתוח, משחק עם העט שנח בכיסו. האקדמיה הגבוהה לפסיכולוגיה וחקר הנפש האותיות הזהובות היו חרוטות על העט הסגלגל, אנג'י לא יכל שלא להיזכר בזכרונות שלו מאז. העולם השתנה מאז, היינו קומץ של אנשים בקורס. לא עלינו על תריסר. עכשיו חוקרי נפש היו נחוצים מתמיד, נראה שאין מספיק מורים כדי ללמד אותם אפילו. אנג'י רק קיווה שזה יגמר בהקדם האפשרי, הוא רק רצה לחזור הביתה בשעות הצהריים ולשתות כוס קפה, לשחק במשחקי מחשב עם עמיתיו…

אנשים מתים, ואני מתעצל. הוא חשב לעצמו, הוא התעמת אם היה צורך לקרוא למחשבותיו אגואיסטיות. הלא אלה מחשבות אנושיות? העייפות נהייתה כבן לוויה תמידי, הוא פחד לשבת מהדחף להירדם. אני אבקש שישחררו אותי מוקדם היום. רק כדי לישון. הוא לקח פניה שמאלה, אחד מהחוקרים התגלה מולו. זה היה ג'ון. גופו הגדול והשרירי נראה מגוחך מעט בחליפה שחורה ועניבה סגולה, ידיו התעסקו בפנקס הדיגיטלי שהאיר מעט את פניו הידידותיות. הוא הסתכל למעלה וחייך למראה של אנג'י.

"אנג'י! עוד שעה לניתוח לא? אתה לא אמור להיות עם ליז?" הוא שאל, הפנקס שלו נכבה מעצמו. הוא הכניס את שארית הצגו לכיסו.
"עדיין לא, רציתי לדבר עם קרובי המשפחה של המטופל" ענה אנג'י, הוא השתעל.
"קרוביו? ליז אמרה לי שרק הנינה של שם…" ענה ג'ון, עיניו בחנו את אנג'י.
"באמת? מה היא עוד אמרה לך?" ג'ון נמלא במבט מבולבל מעט.
"אני לא מבין אותך אנג'י… כולנו חוקרים פה, אין סיבה לא לסמוך עלי"
"אני יודע, אני יודע. אני פשוט עייף אני חושב, לא ישנתי כל כך טוב"
"אתה באמת נראה לא במיטבך היום, שתית את הקפה שלך? עוד אחד יעזור?"
"הרגע לקחתי את הכדורים שלי, לא יהיה חכם לערבב קפאין איתם"
"הו… אני מבין, חשבת על לקחת חופש אולי?"
אנג'י גיחך, הוא הכניס את העט שלו לכיס.
"חופש? אתה צוחק עלי, החוקרים החדשים יגיעו רק עוד כמה שבועות. ובינתיים אנחנו היחידים פה, כל פעם שאנחנו מסיימים עם לקוח אחד נוספים עוד שניים, ועוד ארבעה, ועוד שישה. העבודה לא נגמרת פה"
ג'ון הנהן, הוא נראה עייף כמו אנג'י.
"אתה יודע, החמצה היא טבעה של העבודה שלנו. אתה לא יכול להציל את כולם, הרופאים דואגים לחייהם של המטופלים עד יום הניתוח. אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות."
אם רק היינו מוצאים דרך לא לישון בלי לאבד את העשתונות.
"אתה צודק, אני פשוט שונא לחשוב על זה. לחשוב על זה שמישהו שם גוסס כשאני לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלישון"
"אתה לא רובוט, אף אחד לא מאשים אותך"
"אתה טועה, כל פעם שאני רואה בעיתון ובחדשות את כמות המתים אני מרגיש אותם מסתכלים עלי. דוקרים אותי עם המבט שלהם. כל יום שעו-"
"אנג'י. מספיק. אתה החוקר הכי טוב כאן. אתה הצלת יותר אנשים מכל אחד פה, באקדמיות אנשים לומדים קשה וקורעים את התחת כדי יום אחד להיות כמוך"
אנג'י עמד שם לרגע, הוא לא שם לב שזיעה קרה ירדה במורד מצחו, גופו היה מתוח. הוא נרפה שוב. הוא גיחך שוב, הפעם מהקלה.
"כן… אני מניח…" ג'ון צחקק גם, הוא העלה חיוך על פניו שוב.
"הסתכלו עליו, החוקר המהולל של הפ-טק. וגם כמה הוא צנוע, אני לא מחלק מחמאות לעתים קרובות. נראה לי בזבזת את הזכות שלך למחמאות לפחות לשנה אצלי.
"אני אנצור אותן לתמיד ג'ון, באמת." ג'ון צחקק מעט, הוא טפח על שכמו של אנג'י והחל ללכת לכיוון השני.
"בהצלחה אנג'י, אולי נשב מתישהו לאיזה כוסית"
"אני יותר טיפוס של מיץ, טוב. אולי עם קצת וודקה" ענה אנג'י, הוא שמע גיחוך אחרון מצד ג'ון לפני שנעלם במצולות בניין המשרדים. הוא הסתכל על שעון הכיס שלו, עוד חצי שעה. איפה ליז?.

פרק 1 : https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99/%D7%A0%D7%A4%D7%A9-%D7%AA%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1.html

פרק 2 : https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99/%D7%A0%D7%A4%D7%A9-%D7%AA%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-2-%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99.html