נפש תועה – מדע בדיוני – פרק 1

נפש תועה

*ביפ ביפ ביפ*
*בוקר טוב אדון פבלס, יום שני היום. השעה שמונה בבוקר*

קול הצפצוף של השעון המעורר נהיה בלתי נסבל, בנג'מין פבלס (Benjamin Pebbles) ידע שעליו להחליף אותו באחד שלא קורא בשמו כל פעם ופעם. הבוקר הפציע דרך התריסים הרבים בדירתו של בנג'מין, או בשמו המוכר יותר, אנג'י.

אנג'י נשאר שוכב במיטתו בלי לנוע כשמסביבו הברדק המילא את חדרו קיבל עוד שכבת אבק מהלילה הקר, הוא ידע שעליו לנקות מתישהו. אך זאת הפעם החמישית השבוע שהוא חוזר הביתה מאוחר, גופו בקושי יכול ללחוץ על המקשים במיקרו כדי להכין לעצמו ארוחה. אנג'י פיהק והבין שנרדם עם חליפת העבודה שלו, לאחר מצמוץ מהיר נחתה עליו ההבנה שלא שעל נעליו אפילו.

אלוהים, מה עובר עליי הוא שאל את עצמו כאשר המשרתת הרובוטית שלו הופיעה מעבר לפינה בקול ריחוף חרישי. "אהה רוזי תכיני לי קפה בבקשה, הרגיל" אמר לאחר פיהוק ממושך, הוא התמהמה וחשב לעצמו אם יוכל לישון עוד כמה דקות בלי ששותפתו תתקשר ותצרח עליו בטלפון. "כמובן אדון פבלס" אמרה הרובוטית, אנג'י שמע את קול הקומקום נדלק במטבח ופתיחה של ארונות. "רוזי, את יכולה לקרוא לי בשם הפרטי בבקשה?" שאל אנג'י בכנות והתכסה שוב בסמיכתו, בגדיו הריחו מוזר. "אני לא מבינה את הבקשה מר פבלס, הוראות הייסוד שלי הן לספק את שירותיי במיומנות ובכבוד רב" אנג'י נאנח מתחת לשמיכה והרגיש איך החום הנעים של מיטתו מכסה את גופו. "עזבי" הוא אמר והבין שלריב עם מחשבים לא תוביל אותו לשום מקום, כמו שרגליו לא רצו להוביל אותו לשום מקום גם כן. דירתו הקטנה נראתה ענקית לאדם אחד, מטבח מאובזר היטב, טלוויזיה ענקית וכמובן נוף למרכז העיר.

המרכז לא המה כפי שהוא ציפה, המכוניות הזדחלו בעצלתיים מהרחובות למפעלים ולמשרדים. רכבת המונורייל צצה מפינה של גורד שחקים שדמה לביתו של אנג'י. אנג'י פתח את עיניו לרווחה, הבלבול של הבוקר שוב פעם טמן לו פח, "רוזי? מה השעה שוב?" אנג'י זעק וקפץ ממיטתו, מעיף את שמיכתו באוויר. רוזי חזרה עם הקפה מהמטבח, שני הצבתות שלה נחו בצד גופה.
"הקפה מוכן אדון פבלס, השעה היא שמונה ועשרה בבוקר"
ליבו של אנג'י החמיץ פעימה, המונורייל נכנס לקומה של ביתו בעוד עשר דקות. הוא מיהר למקלחת וצחצך את שניו, "אני אקח את הקפה רוזי" רוזי עמדה במקום וחזרה למטבח, אנג'י כמעט התנגש במחשב בריצתו. הוא החליף את החליפה שנרדם איתה בחדשה וזרק אותה ארצה, רוזי תנקה את זה אחר כך. בגדים מלוכלכים זה כל מה שהרובוטית הזקנה שלו יכלה להרים, אנג'י מלמל קללה לאחר שבזבז שני דקות בחיפוש אחר נעליו כשהבין שהוא כבר נועל אותן.

מר פבלס התייצב מול דלתו חמש דקות לפני שהמונורייל נכנס לתחנה וחיכה,רוזי התנועעה בעצלתיים והביא לו את הקפה שלו ואת המזוודה שהתאים לבגדיו בצבע שאותה אנג'י חטף כי לא הייתה בליבו סבלנות לחכות. "ביי רוזי" סינן במהרה וסגר את הדלת בטריקה, המסדרון הלבן הואר באורות סגלגלים ומרגיעים. אנג'י רץ וניסה לא לשפוך קפה על החליפה האהובה שלו, למעשה כל חליפותיו נראו אותו דבר. הוא שמע את הצליל המקולל של צלצול הטלפון שלו והגביר את הקצב, ליז בטח תהתה היכן הוא. המונורייל עבר מול בנג'מין בסמוך לחלונות הבניין, הוא ראה את ההמון שחיכה בתחנה. ליז חיכתה עם הטלפון שעון על ידה בציפייה שעמיתה יענה, מבט מהיר ששלחה לכיוון המסדרון גרמה לה לראות אותו. אנג'י הגיע לתחנה כשהדלתות נפתחו בלי קול, שותפתו הייתה לבושה בחליפה נשית ולבנה. תיק הצד שלה נח על ירחה בנינוחות.
"בוקר אנג'י" אמרה ליז בעודם נכנסים למונורייל, הם התמקמו בקרוב לדלת וישבו ליד החלון שהשקיף על העיר הגדולה. גורדי השחקים והגנים הירוקים שנמצאו מעליהם ומתחתם הוסיפו לבוקר נחמד זה, אנג'י לקח לגימה מהקפה שלו.
"אנג'י?" הקול של ליז נשמע מרוחק מקצת, אנג'י לא שם לב, הקפה נהיה מר בפה שלו.
רוזי שכחה לשים סוכר?
"ליז, יש עליך סוכר במקרה?" שאל אנג'י ורק לאחר מכן חשב על איזו שאלה מוזרה זו, ליז לא ענתה, היא רק הסתכלה עליו במבט מסוקרן.
"ליז?" אנג'י שאל שוב, שיערה שינה צבע לשחור, כמו עיניה. אנג'י הרגיש צריבה בידו.
הוא חווה את אחד ההתקפים שלו שוב. אוקיי אנג'י תזכור מה הרופא אמר, תדבר לעצמך הרבה ואל תיכנס לפניקה הוא עצם את עיניו וריכז את עצמו, כשפתח אותן שוב הבין שעשה טעות כשרצפת הקרון נעלמה מתחת לרגליו. הכאב המשיך בעוד אנג'י ניסה לחשוב על משהו אחר.
התרופה שלך בכיס. תזכור את התרופה. למרות הכאב הוא הניעה את ידו השמאלית לכיס, הוא כנראה הפיל את מזוודתו. ידו מצאה את המכשיר שירה לידו גלולה בלחיצת כפתור.
לחיצה אחת נהפכה לעוד אחת, ולעוד שתיים. ולשלושה. כלום.
נגמרה לי התרופה? לעזאזל למה עכשיו.
הוא מיקד את כל מוחו בלנסות להירגע, הוא הרגיש רוח דמיונית מצליפה בלחייו, הרוח הרגישה כמו נמלים רותחים שכיסו את פניו. לפתע היא נפסקה.
"אנג'י? אנג'י!" קולה של ליז חזר אליו, אנג'י התעורר והרגיש זיעה קרה מכסה את פניו. כוס זזה לאט על רצפת הקרון, זזה מעט לתזוזות המונורייל. ידו הייתה מכוסה בנוזל החם, למזלו לא נשפך עליו דבר. האנשים שהסתכלו עליו הפנו את מבטם במהרה, אנג'י כבר היה רגיל.
"אתה בסדר?" אמרה ליז והוציאה מטפחת מכיסה, היא הייתה סגולה ומשובצת.
אנג'י הנהנן לאט והודה לה, ראשו כאב.
"כן, תודה ליז. נגמרו לי התרופות פשוט" אנג'י ניקה את הנוזל, שיערה של ליז חזר לצבעו הרגיל. וגם עיניה היו כחולות מתמיד.
"סליחה, זה לא אחראי מצידי. סתם הדאגתי אותך"
ליז חייכה קצת, ידיה החוו לאנג'י להחזיק לה את המטפחת.
"אנג'י, אני מכירה אותך שנים. אתה באמת חושב שאתה מפריע לי?"
אנג'י הנהן, היא צודקת, אני צריך להפסיק לחשוב שאני נטל.
"בכל מקרה, אני צריך לעצור תחנה אחת לפני לקנות תרופות. תגידי לבוס שאני יאחר"
אנג'י השעין את מצחו הלח נגד החלון, הקרירות של הבוקר ניחמה אותו. מבחוץ הוא ראה את אותם בניינים ענקיים וזוהרים, צגי טלוויזיה מלאים באנשים שמחים שניסו למכור מוצרים שונים.
"אני אבוא איתך, אני צריכה גם לדבר איתך על משהו"
אנג'י לא הבין. היא אף פעם לא מאחרת

"ליז, את תאחרי אם תבואי איתי. הכל בסדר אני רק צריך לקנות את התרופות שלי"
"זה בסדר, אני בטוחה שיסלחו לנו במטה. חוץ מזה, בוא נקנה קפה חדש. הרובוט שלי נהרס סופית היום"

"מצטער לשמוע, מה קרה לו?"

"אל היה זקן גם ככה, יותר חדש מהדגם שלך אבל, היא בכלל גרוטאה"

"אא'וץ, רוזי אצלי כבר חמש שנים. אפשר לסמוך עליה"

ליז צחקקה, ניתן היה לראות שלא התנערה משנתה עדיין.

"בכל מקרה, אתה מקשיב? התעוררתי היום לפני אלכס וביקשתי קפה. שום דבר. אני הלכתי למטבח כי שם אל בדרך כלל נמצא והוא היה מכובה, לא יכולתי להפעיל אותו גם."

אנג'י הרהר, ידו כבר לא כאבה.
"מעניין, זה לא אמור לקרות. הוא הראה סימנים כלשהם?"

"בכלל לא… אולי כמה גלי'צים קוליים אבל הוא נראה בריא כמו שור, כמו שור מתכתי וממחושב."

אנג'י ניסה לחשוב על כך שהוא יחזור מהעבודה ויראה שרוזי התקלקלה, הוא די נקשר אל המשרת הרובוטית הזקנה. הוא זכר איך שהיא הגיעה בקופסה שלה, יום אחרי שאנג'י סיים קיבל את התואר שלו על לימודיו. הוא סילק את המחשבה מראשו.
"אני מקווה שיתקנו אותו, אבל בכל מקרה. מה שלום אלכס?"
עיניה של ליז נורו הצידה, היא מצמצה כמה פעמים.

שימו לב, הקרון מתקרב לתחנת גן B6.

ליז הרימה את מזוודתה הקטנה, היא סימנה לאנג'י לעשות כמוה.
"בוא, אנחנו יורדים עכשיו" אנג'י הנהן.