נסיגת הגלקסיות

היקום מתרחב. כל אחד יודע את זה, אך לא הרבה מהאנשים יודעים, או רוצים לדעת מדוע. שאלה זו עוררה עניין רב בקרב שני המתכננים שלנו, טרול וקלפציון.
היה זה כאשר למדו עוד בבית הספר לטיסה, בו קיבלו קורס העשרה שנקרא:

קיבר יקום – לימוד מבוא פשוט מאוד ליקום, למתקדמים בלבד!!!

טרול וקלפציון קיבלו הסבר מפורט מפי המורה הדגול קיברדון להתפשטות היקום:
"בטבע קיים כח שדוחה גופים בעלי מסה גבוהה אחד מהשני. הלבנונים קראו לזה הקבוע… משהו קס… לא משנה"
"אבל למה הוא קיים?" שאל טרול.
"למה כח הכובד קיים? למה הכח האלסטי קיים?" הטיח בו קיברדון.
"לכל אלה יש הסבר. למה דווקא לזה אין?"
"אתה רוצה לדעת למה? לך ותבדוק" לגלג קיברדון. "ובלי שאלות יותר. מי שישאל אותי עוד שאלות יקבל תוספת של ארבעים עמודים".
ברור היה לכולם שקיברדון התלוצץ. אך לא לטרול.
באותו הערב, ביקר קלפציון את טרול בביתו, וראה שטרול עסוק בהכנות לטיסה.
"לאן אתה יוצא?" שאל אותו.
"אני יוצא לבדוק"
"קיברדון התלוצץ." אמר קלפציון.
"אני יודע"
"לאן אתה מתכוון להגיע?"
"להתחלה" ענה טרול.
"בזמן?"
"כן"
"אתה עושה טעות. אתה תסכן את עצמך רק בשביל לפתור שאלה שאין לה פתרון!"
"תקשיב, אני הולך, ויהי מה".
קלפציון רב עם טרול, וכשהבין שטרול לא עתיד לשנות את דעתו, החליט להצטרף אליו.

לקלפציון היתה סיבה ברורה להצטרף. הוא וטרול ידידים טובים מאוד, והוא לא דאג שהם יפרדו באמת. אבל הוא ידע שטרול הוא הפחות מחושב מביניהם. אני בא בשביל לפעול בחוכמה, בזמן שטרול יפעל באומץ, כך חשב.
אך כל אלה היו תירוצים.
הסיבה האמיתית שבגללה בא קלפציון, היא שהוא מאוד אוהב נסיעות בזמן.
טרול ידע מדוע קלפציון החליט להגיע, אך שמר זאת בליבו, כדי לא לריב איתו.

ההכנות למסע לא לקחו זמן רב, כיוון שטרול וקלפציון שמרו את מכונת הזמן שבנו בעבר. גם הנסיעה עצמה לא לקחה זמן רב. ניסוח זה לא מדויק, כיוון שמנקודת היחוס של קיברדון, הנסיעה לקחה זמן שלילי. הכוונה הייתה שבמהלך הנסיעה המתכננים הזדקנו כחוט השערה, אך מבחינה פסיכולוגית נאלצו לעבור את כל השנים אחורה.
במהלך הנסיעה, הסביר קלפציון לטרול את החומר שהפסיד מהשיעור של קיברדון.
הוא הסביר לו שניתן לקשר נסיעה במרחב לנסיעה בזמן. "מנקודת המבט של קיברדון, אנו מתרחקים במרחב. אך מבחינתינו, אנחנו לא זזים בכלל".
"מעניין שלא זכרתי שקיברדון דיבר על זה." אמר טרול.
"ישנת".

כשסיימו לדבר, הלכו לישון. כשהתעוררו, היו כבר די קרובים לתחילת הזמן.
כשנגמר להם על מה לדבר, פצח טרול ברצף של בדיחות קיברנטיות גסות, בעוד קלפציון מתגלגל מצחוק.
"מדוע חשמביר תכנאי מכניס חשמבזון לתוך שדלזון? כי השדלזון ידני והוא אוטומטי!!!"
המתכננים היו שקועים כל כך ברצף הבדיחות, ששכחו לעצור את המכונה לפני שתעבור את נקודת תחילת הזמן. וכך המכונה המשיכה, עד שהתחילה להתכווץ. כששני המתכננים התחילו להבין מה קורה, היה כבר מאוחר מידי. הם עברו את ההתחלה, את ההתחלה של הכל.
"איפה אנחנו?" שאל קלפציון.
"מתי אנחנו?" ענה טרול בחשש.
"אנחנו לפני"
"לפני ההתחלה?"
"לפני ההתחלה."
"אבל איך? איך אנחנו קיימים אם הזמן עוד לא קיים?"
"אתה חושב שאני יודע יותר ממך?" התרגז קלפציון. אך הפעם היה בקולו משהו הדומה יותר לפחד מעצבים.
טרול וקלפציון לקחו לעצמם כמה דקות של הירגעות, וכשהיו רגועים, החלו לחשוב על הסבר הגיוני למצבם.
"אני יודע!" צעק קלפציון לפתע. "בקורס פיסיקה של התודעה, למדנו כי במקום שבו חוקי הפיסיקה לא משחקים, חוקי התודעה שולטים. וזה אומר שאנחנו יכולים לבנות הכל. אטומים, מולקולות, חפצים, ואפילו יקומים"…
"כל דבר, נוכל להפוך בין רגע ממחשבה למציאות" השלים אותו טרול.
"מעולה. הבננו את מצבינו." אמר בשלווה קלפציון. "עכשיו בוא נחשוב על איך לצאת מפה."
"מעולה." ענה טרול. "אבל עוד לא זכיתי ליצור אטומים. יהיה חבל אם לא ננצל את המצב."
"אני מסכים איתך." ענה קלפציון. "אבל רק אטומים".
הם הלכו, לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקם. ובאמת, בהתחלה הם באמת יצרו רק אטומים. אבל מאטומים, נהיו מולקולות, ממולקולות, ניהיו חפצים, עד שהחליטו שני המתכננים, ליצור ערפיליות וגלקסיות.
אבל היתה ביניהם מחלוקת. קלפציון רצה לגרום לגופים להתחבר אחד לשני, ובכך להגדילם עוד יותר. וטרול רצה להשאירם.
לבסוף, קלפציון החליט להוציא לפועל את תוכניתו. אך קודם, היה חייב להרוס את כל יצירותיו של טרול, מכיוון שהורכבו מחומרים שונים. ולכן, הוא השמיד את כל יצירותיו של טרול. מהאטומים, עד לגלקסיות.
כשטרול ראה את יצירותיו ההרוסות, התעצבן מאוד. קלפציון החליט ליצור כח שימשוך את כל הגופים זה לזה, ובכך יאחדם לגוף אחד ענק. ולכן, טרול החליט לעשות בדיוק את ההפך: הוא יצר כח שדוחה את כל הגופים זה מזה.
נוצרה מלחמה בין טרול וקלפציון, ובין יצירותיהם. אך כיוון שטרול היה מוכשר יותר במאלכה, יצירותיו ניצחו, ובפיצוץ ענק, הושמדו יצירותיו של קלפציון, והכח שדוחה את הגופים זה מזה נותר.
וכך, חלקיקים התקבצו זה לזה, והפכו לשמשות, כוכבי לכת וגלקסיות. והגלקסיות המשיכו לסגת זה מזה, כפי שציווה טרול באותו הזמן,
עד שהיקום הגיע, למצב שבו הוא נמצא היום.

סיפור שהיה, כך היה.