משועבדת (הקדמה קצרה)

הלכתי ברחוב, בודדה לגמרי לא יודעת איך יראה שאר היום.אנשים הולכים כמו חיילים ממהרים לעבודה
עושים הכל לפי לוח זמנים כמו רובוטים…. מפני שהם כמעט כאלה:
השנה 5672
הממשלה החליטה שהכל צריך להיות מושלם, יותר מדי מושלם
בלי רגשות, בלי מחשבות, בלי התנגדות.
אנשים לא עושים מה שהם רוצים אלא מה שהממשלה רוצה שהם יעשו,
אין להם בררה, הממשלה השתילה בהם שבב שהאנשים לא יכולים לעשות כלום חוץ מלעמוד כמו חיילים
ולעשות פשוט לעשות.
אני בין היחידים שהצליחו להינצל, אל תחשבו לא נכון יש עלי שבב אבל לא כמו של כולם.
אמא שלי עבדה בשוק ליד בית ראש הממשלה ושמעה את כל התוכנית, היא יש רצה הביתה
והכינה לי שבב מדומה והדביקה אותו לצווארי, אלא היו המילים האחרונות שלה
"לעולם אל תוותרי יקירה, זה כל מה שאני.. מבקשת ממך…"
הייתי בת 10 שהיא מתה.
וזהו, אני אנג'ל מורגשטיין נשארתי לבד, מנסה להסתדר בעולם בלי שיעלו עליי
מחפשת עוד אנשים כמוני, לברוח איתם רחוק,
להיות חופשיה…
אבל עד אז אני עומדת בטור בשקט כמו כולם, אוכלת בנימוס כמו כולם, והולכת כמו כולם.
וזה סיוט! אי אפשר לחיות ככה אבל איכשהו אני מצליחה, רק בגלל אמא שלי ובזכות אמא שלי
לפעמיים אני מעדיפה למות אבל אז אני נזכרת במה שאמא שלי אמרה לי וזה נותן לי כוחות להמשיך הלאה..
אני עוברת מעיר לעיר, מחפשת ומחפשת אנשים כמוני, חיים.
לפעמיים אני חושבת שמצאתי אבל אז אני שמה את העדשות שאמא נתנה לי (אלו עדשות מיוחדות שמזהות אם השבב אמיתי או לא) ומגלה שהשבב אמיתי.
אני ממשיכה בדרכי, לפתע אני מתנגשת במישהו…..