משהו קורה לי; משהו קורא לי

הוא אמר שזאת הפעם האחרונה.
הוא לא חשב שזה יקרה שוב. אבל זה קרה. והוא מצא את עצמו על גבעות החול לפני המים, הים, הענק והמתפרש לפניו. הוא החליט שהוא קופץ וטובע, והפעם זה סופי.
אבל משהו עצר אותו.

**

1

חודשיים אחרי כן, יואב היה בשעת "חלון" בבית הספר.
הוא הסתכל על דנה, עופר ושניר. דנה הייתה נחמדה אליו, כמו אל כולם, הוא לא הבין מה היא עושה עם עופר ושניר, הילדים שפחות טורחים להפגין התנהגות הולמת. גם ליאל הייתה שם אבל הנוכחות הטריוויאלית שלה לא הובחנה על ידו. הרביעייה הזאת תמיד הסתובבה יחד.
הוא למד בבית הספר העירוני של חיפה.
הוא לא היה תלמיד מצטיין אבל גם לא גרוע.
רוב הפעמים היה מביט מבעד לחלון הצמוד למושבו, בוהה במרחב העננים ובעורבים הדואים.
הצלצול של בית הספר היה ישן, הנהלת בית הספר לא השתנתה משנות השמונים וכך גם הצלצול. חד ובטמפו מהיר, לא שיר, אלא צלצול פעמוני חדגוני למדי. הוא קטע את המורה לביולוגיה באמצע ההסבר שלו על ההומונואיד אוסטרליפתוקוס ושחרר את התלמידים לביתם.

המסדרון היה עמוס בתלמידים, בין כל ההמולה יואב ראה אותה, מפלסת את דרכה באנדרלמוסיית בית הספר, דנה הייתה מוקפת בחבורתה.
עופר ושניר הסתכלו עליו. הוא הסתכל להם בעיניים, ולא הבין אם זה מסר לעוינות, הוא השתעמם והרגיש שזה מוזר והסיט את מבטו.

את הדרך של יואב לביתו היה ניתן לקצר דרך עיקוף בחורשה שממלאת את את הנוף המשתקף מחלון חדרו של יואב. בלילה היה שומע ממנה יללות תנים, כשהיה קטן היה נוהג לפחד מהם אך כשגדל הסתקרן לגבי קיומם יותר ויותר.
הוא טיפס מעל סלע גדול, קפץ מעל עץ כרות וצעד בהמשך דרכו. מצידו הימני, צמחייה סבוכה חשפה לעיתים את מה שהיער החביא.
עצי אלון וברוש, רקפות ותורמוסים, מכונות סטריאו וכביסה שבורות ולעיתים מאוד רחוקות גם אנשים.
החורשה הייתה מרוחקת מדרכי כביש, אך היא התחברה אל גשר המחבר אל שביל ביתו של יואב.
הוא כמעט נפל בגלל סבך צמחים שלכד את רגלו השמאלית, אבל הצליח להציל את עצמו מנפילה כואבת.
הוא הסתכל לצידו הימני ובדק את כל מה שהצמחייה התירה לו לראות. הוא שמע קולות ועצר. התקרב אל הצמחייה וראה חמישה ילדים.
עופר.
שניר.
ליאל.
ילד לא מוכר.
ודנה.

מה הם עושים שם?

*

לפני שנים רבות בית הספר התיכון העירוני בחיפה היה מפולג לכנופיות יריבות, שהיו מקוטלגות לעיתים על פי גזע, דת, לאום וערכים משותפים.
מנהיג הכנופייה הראשונה היה ברק ג'קי.
הוא ייחל למעמד, כזה שלא הצליח להשיג בדרך מסורתית באמצעות ציונים בבית הספר ותקווה לעתיד טוב יותר. ג'קי וכפופיו היו פונים אל החוליות החלשות בבית הספר ומציעים להם הגנה מבריונים, באמצעי פרוטקשן ותשלומים מראש. אם ההצעה הייתה נדחית, ג'קי היה דופק את ראשם של מתנגדיו אל קיר הבטון בקומה השניה, ליד חדר המורים. מחזה שאמור למסור את התחושה שגם המורים לא יגאלו תלמידים מסכנים מייסורם.
עם השנים, ג'קי סיים את התיכון עם תעודת בגרות סבירה בעזרתם הלא קונבנציונלית של הנתונים לרחמיו.
אחרי כמה שנים ג'קי מת בקוסטה ריקה במסיבת רחוב ממנת יתר של מתאמפטמין ולא השאיר שום דבר בעל ערך חומרי משמעותי מאחוריו.
אבל הוא העביר בירושה את מסורת הכנופיות, דבר שישפיע על תלמידי בית הספר העירוני בחיפה במשך שנים רבות.
חלק מהכנופיות שקמו היו בהשראת רוחו של ג'קי, חלק מהנערים שחוו גזענות ובו זמנית אחדות עם בני גזעם הקימו כנופיות כדי לחזק את כוחו של היחיד במקרה של התעמרות על בסיס מוצא, עשו זאת הרוסים, האתיופים והערבים כאחד. הערבים לאחר מכן התפצלו לכנופיות של ערבים מוסלמים ונוצרים. והנערים היהודיים שלא היו דתיים אך חשו חיבור למסורת הקימו כנופיות משלהם.
לאחר מכן כנופיות קמו על בסיס תפיסות עולם משותפות, הפציפיסטים למשל, ועל בסיס תכונות אופי, כמו אומץ וחכמה.
כנופיות התכונות העבירו מבחנים המוכיחים את החזקתם של המתמודדים לכנופיות בתכונות אלה.

*
יואב הריח ריח שריפה וראה מדורה.
הוא הבין מה הם עושים.
מבחן האש.
הוא חשב שאלה רק שמועות, שהדברים האלה לא באמת קיימים. אגדות אורבניות.
דנה לבשה זר פרחים מלאכותי, שלושה פרחים. פרח דמויי ורד בצבע סגול בהיר באמצע הזר, המוקף מצדדיו ב-2 פרחים דמויי ורד לבנים.
מבחן האש דרש להסתובב סביב המדורה 10 פעמים, כשהסיבוב הראשון במרחק מה מן המדורה, והשני קרוב יותר, וכך הלאה, עד שהעשירי כמעט וחופף את להבותיה, וכשהסחרחורת מראה את סימניה, יש לעבור בריצה מירבית דרך אש המדורה.

היא התקרבה אל האש.

"לא, אל תעשי את זה", חשב יואב.

הוא חשב שהיא שומעת אותו, כי באותו הרגע שמע אותה אומרת לשניר שהיא לא מסוגלת לעשות את זה.
שניר דיבר עם עופר וליאל, ואז שתק.
הם הסתכלו עליה במבט שאיים לחדור לנשמתה ואמרו לה שאין דרך חזרה.
היא ניסתה ללכת אבל השלושה הקיפו אותה.
"מה אתם עושים?" היא שאלה, קולה רעד.
"את לא רוצה להצטרף אל הע.ו.צ.מ.ה? תחשבי על הכוח שיהיה לך איתנו וכמה זה משתלם לך, וחוץ מזה, אחרי שהתחלת את המבחן, אנחנו לא יכולים לתת לך ללכת עד שלא תוכיחי שאת חלק מאיתנו, איך אנחנו נדע שלא תספרי מה אנחנו עושים במבחן? או על הע.ו.צ.מ.ה?"
"אני לא אספר, מבטיחה, באמת", היא נחנקה.
"את יודעת איך את יכולה להוכיח את זה", אמר עופר.
"די, אני מתחננת שניר, ליאל, בבקש-", קולה נעצר בבהלה, כשהשלושה התקרבו וסגרו עליה לקרב האש.

יואב מתקשה לעכל את מה שהוא רואה, הכל הופך למטושטש ומעורפל. העיניים שלו נעצמות ועשן האש מכביד על ריאותיו.

הוא התעורר כשהשמש כמעט סיימה את משמרתה והותירה ללבנה העגולה והגדולה לחפות על היעדרה.
הוא נזכר במהרה ובבהלה את כל מה שאירע לפני שאיבד את הכרתו.
"מה? מה קרה לי?"
הוא חזר הביתה במרץ. פותח את המחשב הנייד, גוגל, מקיש במהירות שיא במקלדתו.
"נערה בת 16 חיפה".
"נערה נעדרת חיפה".
מקרים משנים עברו, מקרים מערים אחרות, לא. דנה לא פה. "אולי זה עוד לא הגיע לתקשורת?"
הוא העביר את ידיו בשערו ואז שפשף את עיניו. הוא קיווה שמחר יראה אותה בבית הספר ואם לא, יגיש תלונה ועדות במשטרה.

2

יואב קם שעתיים לפני השעה שבה היה צריך לקום לבית הספר, והמחשבה הראשונה שלו הייתה על מבחן האש ודנה.
הוא צחצח שיניים ושטף את פניו. כדי להפיג את המתח צנח לרצפה ועשה עשר שכיבות סמיכה מתפרצות. הוא אכל טוסט והחליט להגיע מוקדם לבית הספר.
הראשונה להגיע הייתה חן, ילדה עם תסמונת אספרגר שהייתה מקבלת את הציונים הכי גבוהים בשכבה במקצועות הריאליים.
לאחר חצי שעה תלמידי הכיתה הגיעו בגלים, וגם דנה.
אבן מליבו של יואב ירדה והוא נשם לרווחה.
המורה נכנס והמשיך את השיעור מהנקודה בה עצר אתמול.
"לפתוח את הספר בעמוד 127", אמר.
הוא הסתכל עליה. חשב על כמה מוזר זה שלא ניתן לראות על פניה את החוויה המטלטלת שאתמול חוותה. בעוד הוא אבוד במחשבותיו על דנה ולא תפש שהוא בוהה בה, להפתעתו היא מסתובבת ומביטה בו בחזרה.
"פאק", הוא הסיט את מבטו מיד.
44 דקות עברו. צלצול. הפסקה.
בשיעור השלישי יואב נרדם. כשהוא קם משנתו, הרים את ראשו והבין כי עופר, שניר וליאל, שלושתם חסרים.
"מה לעזאזל קרה אתמול?", חשב.
"אני חייב לגשת אל דנה".
דנה יצאה לשירותים לפני מספר דקות, ויואב ביקש רשות לשתות. הרשות התקבלה בחיוב על ידי המורה לפיזיקה שהייתה אחראית למאמרים מצליחים שפורסמו בכתבי עת מדעיים גלובליים בעבר הרחוק, אך עכשיו הסתפקה בקריירת הוראה שגרתית ומשמימה.
הוא נתקל בדנה בדיוק כשיצא מן הכיתה, אך לא ידע בדיוק איך לפתוח את הנושא שכל כך לא הבין.
"מה קורה?", אמר בלית ברירה.
"תודה, יואב, תודה", היא אמרה לו, וחיבקה אותו.
"מה?", חשב.
"אני בחיים לא אצליח להחזיר את החוב שאני חייבת לך, אבל אני אסירת תודה".
"דנה, על מה את מדברת…?", שאל בתמיהה.
"יואב, אתמול אתה היית שם, בשבילי, במבחן האש.
אתה הוצאת אותי משם.".
באותו הרגע נזכר יואב בחלום שחלם אמש.
דנה הייתה שם, בעל כורחה משודלת לעשות את מבחן האש. ממבט על, גוף שלישי, ראה את עצמו ניגש אל שלושת הנערים ואומר להם: "לכו. עכשיו".
שניר צחק בזלזול, והביא לו סטירה עם החלק האחורי של כף ידו. פניו של יואב נשמטו עם כיוון הסטירה.
שלושת הילדים צחקו.
דנה הביטה בדאגה ביואב.
יואב הרים את פניו, אישוניו היו רחבות. הוא הלם בבת אחת ובמהירות במקלעת הצליאק, הידועה כנקודה רגישה בתרבויות אמנויות לחימה רבות, מתחת לחזהו של שניר עם שני אצבעותיו המקופלות.
שניר השתנק ונרתע אחורה, מרוכז בכאב, הוא שמע בערפול את עופר צועק.
לאחר נקודה זו בחלומו של יואב, זכרונו התפוגג.
"מה? אני עשיתי את זה?", חשב לעצמו, לאחר חיוך מעושה כלפי דנה.
השניים חזרו לשיעור.
הוא שוב נרדם. הוא חלם חלום מסוים, שלא זכר אותו, אך זכר שהיה מצוי בחלומו בחדר שחור מארבעת דפנותיו וצדדיו, עד ששמע קול מסוים שצועק לו "תתעורר", זה היה אז כשהגיח משינתו והרים את ראשו בסערה ממחברת האנגלית.

"תתעורר", הוא חשב לעצמו, המילה האחרונה ששמע בחלומו הדהדה בראשו.
רגעים ספורים לאחר מכן, סהר, הספורטאי של הכיתה אשר מחזיק בשיא הבית ספרי לריצה של 100 מטרים אך היה ילד שקט מטבעו באופן מפתיע, נכנס לכיתה, לאחר שחיפש כדור כדורעף לשיעור ספורט בשעה החמישית.
הוא רעד. עיניו התכווצו.
"דנה… דנה… בתוך המחסן, היא מתה".

3

מגואלים בדם היו מקלות המטאטא ומגרפות הדשא, רשתות כדורים מענפי ספורט שונים, קונוסים וכלי כתיבה. מחסן בית הספר העירוני בחיפה שהיה מבולגן מתמיד הציג לראווה את דנה, משוסעת הגרון, כשסנטרה מוכתם בדם שהגיח מפיה.
המשטרה סגרה את בית הספר והתלמידים שוחררו מוקדם. ההנהלה עוד לא פירסמה תגובה רשמית, לא לתקשורת שאצה על המקרה באופן נרגש ולא להורי התלמידים.
אביה של דנה היה אב חד-הורי. אשתו, אימה של דנה, מתה לפני שנים ספורות מגידול סרטני בגרון.
כששמע את החדשות, שבר את רוב רהיטי ביתו וצרח. כשעונות השנה יחלפו, האב יחליף את רהיטיו ורגשותיו יחלשו, אפילו רק אם במקצת.
יואב קם בבוקר שלמחרת בשעה מאוחרת. בית הספר בוטל וימשיך את לימודיו ביום למחרת. כשיואב קם הוא הרגיש סחרחורת שהכבידה עליו. התקרית של יום האתמול הכבידה עליו גם היא, בצער, בכעס, בבלבול.
"תטפל בזה", יואב שמע בהדהוד.
הוא הסתכל לצדדים, והניח שכנראה הזה, וחזר אל מיטתו בחזרה.
כשיואב פקח את עיניו, ראה אדם בדמותו משקיף מעל פניו.
יואב קם בחדות והאדם חייך אליו.
"מי…מי אתה? לעזאזל?" צעק לעברו.
"ששש, בוא לא נמשוך תשומת לב מיותרת מהשכנים"
"מה פאקינג קורה פה? אני עוד פעם הוזה, זה לא אמיתי, כמו עם הקול מקודם, כן זה חייב להיות זה" , יואב הרגיע את עצמו.
"האמת היא שזה כן אמיתי, טוב עד כמה שהחדר שאנחנו נמצאים בו אמיתי, והעולם האמיתי, והקיום של כל בני האדם בעולם הוא אמיתי. גם הקול ששמעת מוקדם יותר היה אמיתי, זה היה בעצם אני, לא יפה להתעלם." יואב התיישב במיטה.
"אתה מדמיין את זה, אתה מדמיין את זה, אתה מדמיין את זה, אתה מדמיין…", יואב לא חדל לומר בשרשרת.
"אני אומר לך שאתה לא מדמיין את זה", רכן לעברו האדם.
"אז מה לכל הרוחות אתה?", אמר יואב בייאוש.
"טוב, יו אברט? מכיר? בחור נחמד. מה שהוא אמר היה נכון."
"לא אני לא מכיר את יו אברט", אמר יואב.
"אלוהים, אני צריך לעשות הכל", האדם רטן, והמשיך,
"אני אעשה לך סיכום מהיר. תאוריית העולמות המרובים, מכיר? טוב כנראה שלא. ביקום הפיזיקלי יש מספר עולמות אינסופי. מול ברירה, או סיכוי לתופעה מסוימת, נפתח עולם חדש בהתאם. העולם שלך הוא העולם בו האמא המקסימה שלנו הולידה אותך, ואתה גדלת והתפתחת להיות הבן אדם שאתה היום, ממוצע לחלוטין… אני באתי מעולם אחר שבו האמא המקסימה שלנו הולידה אותי, אבל אני די שונה… אתה מבין, אני ההשתקפות המקסימלית של האדם שהוא אתה. הגרסה המשופרת שלך, אם תרצה. אני חזק יותר, חכם יותר, מהיר יותר ובלה בלה, הבנת."
יואב הביט באדם שהיה בחדרו. הוא התקשה לתפוש את שנאמר לו. שתיקה אינטנסיבית שלטה בדומנניטיות בחדר לרגעים ממושכים.
"רגע, אז אתה אומר שאתה בעצם אני, אבל חזק, חכם ומהיר. נניח וזה נכון, איך אתה יודע שאתה חזק, חכם ומהיר יותר ממני?" אמר יואב בהתגוננות.
"צפיתי בך המון זמן, מספיק כדי לבצע אנליזה פשוטה", אמר האדם.
"צפית בי? מה?"
"כן, חור תולעת, ככה גם הגעתי, טוב זה לא הנושא כרגע. התבטאתי בעולם הזה מסיבה מסוימת. בנוסף, אני מבין שאתה עובר משהו. זה נכון?"
יואב מביט בו, נזכר ברצח דנה, אבל מחליט להישאר בשקט.
"דנה, קראו לה? הילדה מהכיתה?"
יואב השתנק מבפנים למשמע שמה.
"טוב האמת שאני לא מכיר אותה, אני לומד בבית ספר בינלאומי-פרטי."
יואב המשיך לחשוב על דנה מבלי להגיב לדבריו.
לאחר שדבריו לא נענו, הוא התיישב ליד יואב במיטה ואמר "אני יודע שהיא הייתה חשובה לך, אנחנו נטפל במי שעשה לה את זה, ביחד. הוא יקבל את מה שמגיע לו". לאחר שסיים את דבריו הוא נעמד.

יואב הרים את ראשו בכוונה להודות לו, אך זה היה אז כשהמקביל שלו התפוגג באוויר.