מר. טכנולוגיה- פתח דבר- פרוייקט נסיוני.

פרק ראשון- דיימון- פרוייקט נסיוני.

"שבוע הבא כולם יודעים את זה בעל פה!" צעקה טייריס, אבל אני כבר הייתי חצי בחוץ. חייכתי. הצלחתי להצמיד את המכשיר לחיית המעבדה שלי. זהו. עבודתי נגמרה פה. רצתי במורד מדרגות הבניין. אחי הקטן והחברו שלו, דייני, רצו אחרי, מתנשפים. ורק אני רצתי בהרגשתה הקלה. ידעתי שעכשיו נשאר רק לראות האם זה עובד. האם זה באמת יכול להתקיים. מה שחיכיתי לו כול כך הרבה זמן. תכל'ס, מה שהיה במקהלה הזו לא עניין לי את התחת. עניינה אותי טייקירה. טייקירה. ילדה שיותר גדולה ממני, פחדנית וביישנית. אבל גאונה. גאונה בשפה וכותבת טוב. ואני צריך את זה. הרגשתי את נשימתם הקצרה מאחורי, את רגלים רוקעות. ורגלי? כאילו התעופפו אל מעל המרגות הלבנות והצרות.
יצאנו מהבניים הגבוהה, המאור באלפיי אורות צהובים ולבנים, מיישר מבט אליי ומסתכל עליי בגאווה. מסופק ממעשיי. התאפקתי שלא להצדיע לבניין הזה. vהוא היה משהו שקיוויתי לו כול חיי. ניערתי את ראשי והסטתי את מבטי מהבניים הענק. העלטה עטפה את חניון מרכז יוסטון. מכונית לבנה חנתה בצד. המכונית הלבנה היחידה בחנייה.
"מה שחיכיתי לו" מלמלתי והתחלתי לרוץ לעברה.
"למה אתה רץ כול הזמן?" שאל אותי מייקרון, אחי הקטן, ברגע שהשיג אותי. אוחז בידו האחת את דייני. לא עניתי רק המשכתי לרוץ. פתחתי את הדלת בקפיצה פנימה נכנסתי בצעקה
"הצלחתי! קדימה הביתה!"
דייני ומייקרון נכנסו אחרי וסרו את הדלת בחבטה. חגרתי. הסתכלתי אל תוך עייניה של אימא דרך המראה כאומר פקודה. להתחיל לזוז. אימא הנהנה בקצרה והתחילה לנסוע. מהחלון אי אפשר היה לראות דבר. עלטה עטפה את העיר שלנו. נאנחתי ונשענתי, מלא בהקלה, על הכיסא המרופד.
לאחר שתיקה קצרה פנה אליי בכעס מייקרון.
"היית, חייב, לבעוט, בה, בשביל, להצמיד, את, הפאקינג, מכשיר, הזה?!" הוא אמר באיטיות זועמת. כאילו אני איזה יהודה לוי דפקט.
"איך אחרת זה היה מגיע לה לרגל?" שאלתי בטון עייף. זה היה קשה מידי. כבר מתחילת השנה אני מנסה להצמיד לה את המכשיר הזה. וכשזה סוף סוך מצליח, אח שלי בה ומקלקל הכול ברגשניות שלו.
"תתחיל להיות אדיש אחי" אמרתי ברצינו ועצמתי את עייני.
"לא,באמת!" הוא נפנף בידיו אל מול עיני "אתה יכולת…אולי.. אה.." הוא חשב.
"אולי מה?" אמרתי בסיפוק
"לא יודע! ליפול ולהממיד את זה בזהירות!" הוא אמר. "אני לא אתפלא עם יש לה עכשיו שם איזה סימן כחול." הוא המשיך לקטר.
"לא רק!" אמרה דייני פתאום. שיערה השחור, הארוך, היפה, הוהר והגלי מעט, אפך לאפרפר מטאלי באור הפנסים המסכנים שבצד הכביש, הופך אותה, לזקנה יותר."אתה גם די בעטת בה בשביל הכיף!" היא אמרה בכעס. התפלאתי. אבל נשארתי אדיש. מסכיה קרה כקרח. ערמומי ותחמן כתמיד. לא. אסור לי להשתנות.
"תראי…. תקשיבי…" מלמלתי "זה לא היה בשביל ההכיף" התודאתי "זה היה בשביל לדאוג שהמכשיר במקום" חייכתי. למרות… שדייני מעולם לא כעסה עליי מלפניכן. זה מלחיץ.
"יפה. כול הכבוד. נורא בוגר מצדיך, דיימון" היא הדגישה את שמי בלעג.
"מה הבעיה בשם שלי?" שאלתי בעלבון מסוים. אם לא בהסתגייגות.
"הוא דימן, שזה שד" היא אמרה לי במהירות. "ואתה בדיוק כזה, דימון מייקניגון" היא אמרה בטון נוטף ארס.
"איך אתה יכול לסבול אותו יקירי?" היא ליטפה את לחיו של מייקרון. הוא קרן מרוב אושר. ואני רתחתי כמו קומקום על אש. היא אמורה להיות שלי! דייני מלחתחילה הייתה אמורה להיות שלי! אבל נשארתי קר רוח ושליו. כי זה אני. אני שליו ואדיש. מבחוץ. ומבפנים? אני מערבולת של רגשות מעורבים. אבל בשביל הרוייקט הזה אני חייב להשאר כזה. חזק וכמו תמיד, אדיש.
"הגענו חביבי" אמרה אימא. יצאתי במהירות מהמכנית הלבנה שלנו, ורצתי אל עבר הבית הגדול והלבן שלנו. לבן זה צבע דוחה לטעמי. דמוי טהור אבל מלא בלעג. קור. אכזבה ועצב. לא. לבן זה לא הצבע שלי. שלי זה שחור. מלא ברעיונות פורים. ידעתי שברגע שארש את המקום זה יהפך לשחור ומשחור. מסתווה בשמחה באפלת הלילה, וזועק לקור ביום. כן. זה יהיה מושלם.
נכנסתי דרך השאר ופתחתי את הדלת בעזרת סיסמא קולית. הדלת השתנקה ונפתחה באיטיות. דייני ומייקרון נכנסו אחריי.
פתחתי את הדלת הראשונה שבמסדרון הראשי. היא הובילה אל חדר מדרגות מרהיב. שני גרמים העולים מעלה. והאחד שיורד מטה. אל המרתף. התחלתי לרדת במדרגות המעופשות והשחורות. שונות כול כך ממה שהיה בבניין המואר. הדלקתי את האור בכניסה למרתף, אור ירקרק ואפל שכזה. כמו שנאי אוהב.
נכנסתי פנימה. שואף את הריח המלאכותי של המחשבים. מרגיש כמו בבית.
הדקתי את המסך הענק שהיה תקוע על קיר גדול בחדר. מסביבו היו פזורים מחשבים וכבלים. על המסך התנוססה תמונה של טייקירה. עייניה נוצצות, והיא מדבר על זה שהיא כותבת סיפור… עליי?
"רגע… לא. זה לא היה אמור להיות ככה!" מלמלתי בשקט. דיעה ירדה במורד גבי. הפחד הציף אותי. התחלי ללחוץ על כול מיני כפתורים באיימה. הפרוייקט לא היה אמור לגרום לה לדעת עליינו! ולכתוב עוד עליינו סיפור! לא.
זה היה אמור להיות שונה.
המסך נכבה לבסוף. אבל קולה השמח של טייקירה עדייםן נשמע בחלל החדר.
"כן, את לא מאמינה! ה קפץ לי לראש מיד אחרי דיימון בעט לי ברגל!" היא אמרה בהתלהבות.
"אוי לא" אמרתי בכעס. עצב. אכזבה ופחד ואיימה וכול שאר הדברים. זה לא היה טוב. לא היה טוב בכלל!
"תשלחי לי!" שמעתי את קולה של ילדה אחרת. אותה שמעתי במקהלה מעט. איינני וכר את שמה.
"ברור" יכולתי לדמיין את חיוכה הקורן.
"לא. אני אכבה את זה" מלמלתי. ונשבעתי. שלועלם לא אגלה את סוד המדענים.