מקום מבטחים

פרק שלישי-
קרני השמש העירו מבעד לחלון הגדול וישר אל תוך עיניה הפקוחות של שרה, מאז השיחה עם לוגן היא לא הצליחה להוציא את הדברים שאמר ממוחה.
היא קמה באיטיות מהמיטה ונעלה את נעלי הבית שלה בעוד שאר הבנות בחדר מתעוררת גם הן, תוך שהן פולטות יללות תסכול ומדגישות את רצונן להשאר במיטה במשך היום.
אחת הבנות היחידות שעשתה כמוה הייתה אמה לאונט, שיערה הגלי היה נראה פרוע מהרגיל הבוקר והיא פסעה יחד עם שרה לכיוון המקלחות המשותפות של הבנות כשעל פניה מבט עייף.
"ישנת טוב הלילה?" שאלה שרה מתוך רצון עז לפתוח בשיחה.
"אפשר לומר…" מלמלה אמה לעצמה ושפשפה את עיניה. תחתיהם היו שקים גדולים וסגולים.
היא ידעה שלכל אחד שנמצא במקום הזה יש סיפור חיים קורע לה, או לפחות לרוב, ושאלה את עצמה מהו הסיפור מאחורי החזות הקשוחה של אמה.
כשהגיעו אל המקלחות המשותפות הן היו כמעט ריקות לכן כל השהות שלהן במקום ערכה רק עשרים דקות וכללה בתוכה מקלחת זריזה, צחצוח שיניים ונסיונות כושלים של סידור השיער של שתיהן.
"מה ניסית לעשות שם?" שאלה שרה כמעט בגיחוך כשהיא ואמה פסעו פעם נוספת לכיוון החדר.
"ראיתי סירטון באינטרנט… זה היה נראה כל כך קל שם," היא צחקה והתירה את גומית השיער שהחזיקה משהו לא מוגדר שעשתה לשיעה. "טוב לא לכולם יש שיער שמסתדר באופן טבעי כמו שלך." אמה גלגלה עיניים ונכנסה דרך הדלת לחדר.
בזמן ששרה בשה את הבגדים שקיבלה לאחר שחזרה להכרה היא חשבה על שיערה, איך חתכה אותו בעצמה כמה חודשים לפני שהגיעה לכן בשירותים מאופשים של איזה דיינר.
כל כך הרבה קרה מאז…
"את מוכנה?" שאלה אמה ונעמדה מול שרה, היא הייתה נמוכה ממנה אבל קרן ממנה הרבה יותר ביטחון ממה שהצליחה שרה להקרין.
"כן." ענתה שרה ושתיהן יצאו שוב מהחדר לכיוון גרם המדרגות שהוביל אל הקומה הראשונה.
השיעור הראשון של שרה לאותו היום היה מבוא לפסיכולוגיה, אותו לימד צ'ארלס אקסביה בכבוכו ובעצמו, את השיעור הזה למדו אמה ושרה יחד.
גם את השיעור שאחריו, שיעור השרדות בחדר ההדמיה עם וולברין וסופה הן למדו יחד.
כשנכנסו אל חדרו של צ'ארלס יחד עם כמה תלמידים נוספים הוא חייך עליהן ובירך אותם לשלום.
"היי אמה." נשמע קול. אמה ושרה הפנו את מבטיהן יחד ואמה צחקה.
"אתה נראה כאילו לא לקחת את הכדור היום, מייק." היא התיישבה על כיסא לידו וליד נער נוסף שחייך חיוך קטן אל שרה אך מיד לאחר מכן התמקד בשיחה של אמה ומייק.
"את יודעת שהוא לא משפיע מוקדם כל כך." צחק הנער המחייך.
שרה התיישבה לידו, מנסה להרגיש שייכת.
'את צריכה רק לנסות.' שרה שמעה את הקול המוכר בראשו וישרה את מבטה אל צ'ארלס.
'אבל פרופסור… הם מכירים כבר זמן רב, הם כמעט משפחה…' שרה לא הזיזה אפילו שריר בפניה אבל בתוכה היא הרגישה שהיא רוצה לבכות, רק עכשיו היא הבינה שהיא נמצאת בבית הספר כמעט שבוע ועדיין לא הספיקה להכיר אף אחד.
כשחשבה על זה לעומק היא הבינה שהשיחה הבוקר עם אמה הייתה ממש פריצת דרך במערכת היחסים שלה עם שאר המוטנטים.
"איך אמרת שקוראים לך? אני לא חושב שנפגשנו." הנער המחייך שאל וניער אותה ממחשבותיה.
"אני שרה, חדשה." חיוך ביישני ומעט סומק הופיעו על פניה של שרה, הנער המחייך היה בעצם יפה תואר.
שיערו היה חום כהה וסופר בתספורת קצוצה, עיניו היו כחולות-ירוקות וקרן מהם משהו… אמינות? הוא לבש חולצת טריקו ישנה לבנה שהבליטה את שרירי הזרועות שלו אך למרות זות שאר גופו היה רזה וצנום.
"נעים לי מאוד להכיר, אני כריס." הוא הושיט את ידו כדי שתלחץ אותה.
בדיוק אז נכנסו התלמידים האחרונים לחדר.
'אין בעד מה.' נשמע קולו של צ'ארלס לפני שאמר בפני הכיתה, " בוקר טוב תלמידים, השיעור היום יעסוק במשפטים שאמרו אנשים חשובים ואיך עם מתייחסים לנפש האדם וכמובן המוטנט."