מקום מבטחים

פרק שני-

"היי את," קול עבה, כמעט חייתי, נשמע מהדהד במסדרונות מלובה בצעדים כבדים. "את לא אמורה לישון או משהו."
שרה הסתובבה במהירות ומולנה נגלה האחד והיחיד, זה שכולם דיברו עליו, לוגן, וולברין.
שרה שמעה עליו, כמו כל אחד בבית הספר למחוננים אבל היא עדיין לא הספיקה לראות אותו, עד אותו רגע.
הנורות הרכות שהאירו את המסדרון בגוונים של צהוב נפלו על פניו ונתנו להם מראה מאיים, הוא לבש חלוק רחצה כחול כהה ונראה כאילו הרגע כם מהמיטה, מבין אגרופיו נשלפו סכינים. כשהוא ראה את שרה, את המבט המבוהל שלה, הבעת פניו השתנת והוא נראה נבוך.
"אני… רק…" מבטה של שרה היה נעוץ בסכינים, חדות כל כך… יכולו לערוף למשהו את הראש בלי מאמץ…
"זה בסדר," התחיל לומר והכניס את הסכינים חזרה אל זרועותיו. "אני פשוט לחוץ כשאני כאן."
"אתה פוחד?" השאלה נפלטה מפיה של שרה מבלי שהרגישה והיא התחרטה על קלות הדעת שהפגינה.
" פוחד…" לוגן חזר על המילה בשקט כאילו הוא מהרהר בה. "אפשר לומר שאני פוחד." הוא נאנח במשיכת כתפיים.
הלם הציף את שרה, לפני עמד ה-וולברין והודה שהוא פוחד, אבל ממה?
"אתה פוחד שיתפסו ויענו אותך?" שאלה שרה, היא כבר התחילה ללכת לכיוון החדר שלה ולוגן בעקבותיה, כאילו בודק שהיא באמת חוזרת לשם ולא בורחת דרך איזו יציאה צדדית.
"עברתי כבר הכל," הוא צחק צחוק מריר. "שום דבר שהמר"ם* יעשו לי לא ישפיע עליי. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שיקרה משהו למשפחה שלי." הוא אמר בלי לרחיב בנושא.
שרה שתקה, מהרהרת בליבה על הדברים שאמר. משפחה… חשבה, הוריה הפנו לה עורף מרוב פחד. שרה כבר לא האמינה לאיש ביחוד לא לאלה שלהם הייתה צריכה לקרוא בסבל רב הוריה.
לפני שהרגישה היא כבר הגיעה לחדרה בו ישנו בשלווה עד חמש בנות.
"לילה טוב." אמר לוגן, שרה הרימה את מבטה וראתה שהוא כבר נעלם מעבר לפינה.
שרה נכנס אל החדר בשקט ונשכבה במיטה האחרונה, מחר יהיה יום חדש שבו היא תוכל ללמוד מהטובים ביותר איך להגן על עצמה.