מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 9- פאנפיק.

"אלכס, מרגרט, קדימה אנחנו מחכים" כריסטיאן אומר שוב, אך איני יכול לזוז.
אני לא יכול להילחם עם מרגרט, היא ידידה שלי, אני לא רוצה לפגוע בה.
אך לפתע מרגרט זזה ממקומה, מתקדמת שני צעדים ועולה לזירה. מסתובב לכיווני, שולפת את אגרופיה ומביטה בי במבט חסר הבעה.
היא רוצה שנלחם? לא אכפת לה מהסיכון הכרוך בכך? אם כך, אז גם לי לא אכפת. אחרי הכל אנחנו בתחרות אחד מול השני.
אני מתקדם שני צעדים גם ועולה על הזירה בשתיקה, עומד בתנוחת קרב ושולף את אגרופיי.
"התחילו" כריסטיאן אומר ביובש, והקרב מתחיל.
מרגרט ואני מתחילים להתנועע בזירה, אני עוקב אחרי כל תנועה שלה.
לפתע אני רואה שהיא מתקדמת אליי, ומנסה לפגוע בי בעזרת האגרוף שלה, אני מתחמק וממשיך לעמוד מולה, המבט בעיניי נחוש לנצח.
היא מסתערת עליי שוב, מנסה לפגוע בי בעזרת אגרופיה, אני מתחמק שוב ומפיל אותה על המזרון בעזרת רגלי.
היא קמה במהירות ובועטת בצלעותיי, אני נשנק ונרתע לאחור במהירות, מנסה לא לצאת מגבוליי הזירה.
היא בועטת בי שוב ושוב, אני נופל על הרצפה ומגן על פניי.
אני לא רוצה להפסיד לה, אני לא יכול להפסיד לה. אני מתגלגל במהירות רחוק מרגליה, שולח את ידי ומפיל אותה על המזרון.
אני זוחל במהירות לעברה ושם את ידיי על בטנה ובית החזה שלה, עוצר אותה מלקום.
היא מתפתלת תחת ידיי, אך אני מיד עולה עליה ומתחיל לחבוט בפניה בעזרת אגרופיי.
אפה והאיזור שמסביב לעינה השמאלית מדמם, ולפתע היא מסתכלת עליי במבט מקפיא ומפסיקה לנסות לקום.
ניצחתי.
אני קם ממנה במהרה, היא חסרת הכרה ופניה שוטטות דם. הפוך ממני.
אני מסתכל סביב, כולם מסתכלים עליי בתדהמה. אני מצליח לזהות תדהמה אפילו במבטו של כריסטיאן.
אני מרגיש אשמה, לא הייתי צריך לפגוע בה, לא הייתי צריך להילחם איתה בכלל.
אדריאן מסמן את שמי בעיגול וכריסטיאן נכנס לזירה, מתכופףף אל מרגרט ושם את ידו על הצוואר שלה.
"יש לה דופק, אל תדאג לא הרגת אותה" הוא אומר לי תוך כדי שמרים את גופה חסר ההכרה של מרגרט על ידיו.
"קח אותה למרפאה" הוא אומר ומניח את גופה עלי ידיי, אני מהנהן במהירות, יורד מהזירה והלך בשק אל מחוץ לאולם האימונים.
אני מקווה שמרגרט תסלח לי.

בארוחת הערב אני יושב עם איזבל וג'ני, אנחנו אוכלים בשתיקה ומדי פעם מגניבים מבטים אחד לשני.
מרגרט ואנדי נמצאים מחוסרי הכרה במרפאה, אני מרגיש אשם מרגע לרגע.
אני חושב על דרך להעסיק את עצמי מהמחשבות האלה, אני לועס את הבשר שלי בשתיקה וחושב מה אפשר לעשות.
"מה דעתכם על ללכת לעשות קעקוע?" איזבל מפירה את השתיקה ושואלת, אני נדרך במקומי ומרגיש כאילו היא הרגע קוראת את מחשבותיי.
"אני אשמח" אני עונה במיידית ומניח את המזלג לצד הצלחת.
"ומה איתך ג'ני?" איזבל שואלת את ג'ני ומסתכלת עליה בסקרנות, אני לא מצליח לעצור את עצמי ומסתכל עליה גם אני.
"לעשות.. קעקוע? אני לא בטוחה" ג'ני עונה בשתיקה המאופיינת שלה ומבטה מורכן אל צלחתה.
"זה יהיה מגניב, בואי איתי אני אעזור לבחור קעקוע" אני אומר ומניח את ידי על כתפה, היא נרתעת ומסתכלת עליי במבוכה.
"טוב.. בסדר" היא אומרת בשתיקה. איזבל מחייכת וקמה ממקומה, אני קם אחריה וג'ני קמה אחרינו.
יצאנו מחדר האוכל והתקדמנו בשבילי האבן הצרים, איזבל הובילה אותנו בשתיקה.
"את יודעת איפה נמצאת סדנת הקעקועים?" אני שואל אותה, "כן." היא עונה בקצרה.
לאחר הליכה קצרה שארכה כעשר דקות אנחנו עומדים בפתחה של סדנת הקעקועים.
"בואו נחפש משהו טוב" אומרת איזבל ונכנסת לסדנה, אני וג'ני אחריה.
הסדנה נמצאת בתוך מערת אבן גדולה ועמוקה, על תקרתה משתרכים כעשרות מנורות ניאון כחולות, קירותיה מלאים בהמון לוחות זכוכית בגדלים שונים שעליהם נמצאות דוגמאות לקעקועים, בחדר מפוזרים כיסאות שעליהם אנשים מתיישבים בכדי לעשות קעקוע כלשהו.
אני מסתכל ביחד עם ג'ני על מגוון הקעקועים הגדול, לא מוצא קעקוע מספיק טוב בכדי להטביע אותו על גופי לנצח.
אני רואה שג'ני נעצרת מול קעקוע קטן יחסית לאחרים, של שני ורדים: אחד נבול ואחד פורח.
"את אוהבת את זה?" שאני שואל אותה ומסתכל על הקעקוע גם אני.
"כן" היא עונה, אני לא מצליח לשמוע את ההיסוס על קולה.
"אז בואי תעשי אותו" אני אומר ולוקח את לוח הזכוכית שעליו נמצאת דוגמת הקעקוע ומושיט אותו לג'ני, היא לוקח אותו ומחזיקה את הלוח בשתי ידיה הקטנות.
"לכי תחפשי מישהו פנוי שיעשה לך" אני אומר לה ושולח אותה לדרכה, אני רואה שהיא מהססת מעט, אך כעבור רגע היא מתחילה ללכת ורגע לאחר מכן היא מוצאת בחורה שכל זרועותיה מקועקעות וראשה מגולח שעומדת ליד כיור ושוטפת את ידיה.
אני מביט בשתיהן לרגע ואז מסתובב בחזרה אל הקיר וממשיך בחיפושי אחר קעקוע כלשהו.
אם אני עכשיו חלק מפלג אומץ לב, אצטרך להיראות כמו מישהו ממנו.
אני מבחין לפתע בלוח זכוכית גדול, שעליו נמצאת דוגמת קעקוע של להבות שחורות.
אני מושיט את ידי ולוקח את לוח הזכוכית, מביט בקעקוע מקרוב.
הלהבות חופשיות ופרועות, מסתחררות במעגלים ובלשונות אש גדולים.
הלהבות חופשיות ופרועות, בדיוק מה שאני רוצה להיות.
אני מצמיד את לוח הזכוכית לחזי והולך לחפש מקעקע כלשהו שיטביע את קעקוע זה על גופי.
אני מבחין באיזבל ובג'ני, שתיהן יושבות על כיסאות אחת ליד השנייה, מחייכות ומדברות.
המקעקעת בעלת הראש המגולח עסוקה בלקעקע את כתפה של ג'ני, מקעקע אחר שראשו גם מגולח, גבו וחזו חשופים ופלג גופו העליון מלא בקעקועים עסוק ברגלה של איזבל.
אני ממשיך לחפש ורואה לפתע איש עם שיער אדום מוכר, אני מתקדם לעבר האיש עוד קצת ומוצא את וויליאם עומד, שעון על הקיר וכפפות על ידיו.
"וויליאם, מה אתה עושה כאן?" אני שואל אותו, הוא מסתכל עליי בחיוך ומפסיק להישען על הקיר.
"אני עובד פה" הוא עונה בחיוך, "מה זה? קעקוע? בוא אני אעשה לך אותו" הוא אומר ולוקח ממני את לוח הזכוכית, מוביל אותי לכיסא פנוי.
"איך אתה יכול לעבוד כאן?" אני שואל אותי באי הבנה.
"זה אבא שלי" הוא אומר ומצביע על האיש הקירח ומכוסה הקעקועים שעסוק ברגלה של איזבל.
"ומותר לו להעסיק אותך? למרות שאתה עדיין לא חבר בפלג עצמו?" אני שואל.
"אמא שלי היא אחת המנהיגות כאן, אז כן יש כמה דברים חריגים" הוא עונה, "קדימה שב" וויליאם מוסיף.
אני מתיישב בשתיקה על הכיסא, "אני רוצה את הקעקוע על הגב" אני אומר.
"על הגב זה מגניב, תסתובב ותוריד את החולצה" אומר וויליאם ולוקח משולחן קטן ממחטה לבנה ובקבוק בעל חומר חיטוי.
אני מוריד את הג'אקט שלי ואת הגופייה שלי, מרגיש קצת מובך.
אף פעם לא חשפתי את גופי בפני אף אחד, אפילו לא בפני הוריי.
אני מתיישב על הכיסא שגבי מופנה אל וויליאם, הוא מתחיל למרוח על כל גבי את חומר החיטוי.
"התחלתם להילחם היום?" שואל וויליאם, ומתחיל לקעקע את גבי.
"כן" אני עונה, אך איני רוצה לדבר על זה, נושא זה מחזיר אותי למחשבות על מרגרט.
"גם אתה נלחמת? איך היה?" הוא ממשיך לשאול, אני לוקח נשימה עמוקה ופותח את פי.
"אכן נלחמתי, אבל מול ידידה טובה שלי, והשארתי אותה מחוסרת הכרה" אני עונה.
"אה, מעצבן" אומר וויליאם.
אני לא עונה ומשעין את ראשי על משענת הכיסא, מחכה שוויליאם יסיים לקעקע את גבי.

אני, ג'ני ואיזבל יוצאים מסדנת הקעקועים שתחבושות נמצאת על עורנו.
גבי כואב וצורם, אך הכאב הזה הוא כאב טוב, כאב שמסמן מי אני עכשיו.
אנחנו הולכים בשתיקה אל אולם השינה, וכאשר אנחנו נכנסים אני וג'ני מבחינים בהמולה שנמצאת מסביב למיטתה.
"מה קורה כאן?" אני שואל, ראשים מסתובבים אליי וצוחקים.
ג'ני מתקדמת אל עבר מיטתה וכשהיא מסתכלת עליה היא שמה את ידה על פיה ואני רואה את הדמעות בעיניה.
אני מתקדם אל עבר מיטתה, דוחף אנשים בכדי שיפנו לי את הדרך.
כשאני מגיע למיטתה אני מסתכל על תמונותיהם של מנהיגי הקרבה עצמית, שעל עינם מצורים איקסים שחורים. על סדיני המיטה והכרית כתוב באדום המילה 'נוקשה'.
"מי עשה את זה?" אני שואל, קולות הצחוק נעצרים ושתיקה מהדהדת בחדר.
"אני אשאל שוב, מי עשה את זה?" אני שואל בקול רם יותר.
"אנחנו עשינו את זה" אני קולות הבאים מאחורי ואני מסתובב אליהם, אלברט וטוני עומדים זה לצד זה, מחויכים וצוחקים.
אני מתקדם לעברם בשתיקה, שלוח את ידי ותופס בכל צווארון של חולצותיהם בידיי.
אני מקרב את פני לשלהם, ומסתכל עליהם במבט הכי מאיים שיכולתי לגייס.
"זאת הפעם האחרונה שאתם עושים את זה. מובן?" אני שואל בקול מאיים, הם מהנהנים במהירות ואני משחרר את אחיזתי בחולצותיהם.
אני מסתובב בחזרה לג'ני ועוזר לה להוריד את הסדינים ואת התמונות מן המיטה שלה וזורק אותם לפח.
"תתעלמי מהם, הם לא שווים את זה" אני לוחש לה באוזן ומלטף בחטף את מותנה.
היא מסתכלת עליי בהפתעה, לחייה סמוקות, אך היא מהנהנת ושמה סדינים חדשים על מיטתה.
אני חוזר למיטתי, חולץ את נעליי ונשכב על הבטן, כי גבי כואב.
עוצם את עיניי ונותן למסכת השינה להשתלט על מוחי וגופי.