מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 8- פאנפיק.

אני קם בבוקר מוקדם יותר מכולם, שעה וחצי לפני שאנחנו אמורים להתייצב באולם האימונים.
איני יודע מה לעשות, ואני לא רוצה להישאר באולם השינה בחוסר מעש. אז אני נועל את מגפיי ולובש מעלי גופייתי השחורה מעיל עור שחור כי קר לי מעט ויוצא מהאולם.
אני מסתובב במסדרונות הבור, מחפש דבר להתמקד בו, כאשר אני נמצא ליד חדר האוכל אני רואה אנשים מסתובבים בו, שמים פרטי מזון בצלחותיהם, יושבים, אוכלים ומדברים.
אני נכנס לחדר האוכל בשתיקה, הולך למזנון ומחפש לי דבר מה לאכול.
אני לא כל כך רעב, זו שעה מוקדמת בשבילי להכניס אוכל לפי. לכן אני ממלא לי ספל מתכת בתה חם ומתיישב ליד שולחן קטן בפינה.
אני חושב על ארוחת הערב אתמול, שהזמנתי את ג'ני לשבת איתנו ביחד.
לא הצלחתי להוריד את מבטי ממנה, משהו בה מושך אותי. אני לא יודע מה זה הדבר הזה, אבל אני מניח שאגלה בהמשך.
אני שותה בשתיקה את כוס התה שלי עד שאדם לא מוכר, שידיו מלאות בקעקועים, שיערו הארוך צבוע באדום ועיניו כחולות מתיישב מולי.
"שלום" הוא אומר, מרים את המזלג מהמגש שלו ולוקח חתיכה מן עוגת השוקולד שמונחת של צלחתו.
"סליחה אבל, אני מכיר אותך?" אני שואל באי הבנה, אך סקרנותי גדולה עוד יותר.
"אתה ערקת מכנות?" הוא שואל אותי בפה מלא, אני נרתע אחורה אך ממשיך להסתכל עליו.
"לא, מאוריינות" אני עונה לו ונוזף בעצמי על כך שחשפתי בפניו את המידע הזה.
"אה טוב" הוא אומר ומסתכל על הצלחת שלו, לוקח עוד חתיכה מן העוגה ומכניס אותה לפיו.
"שמי וויליאם, ומה שמך?" הוא שואל ומסתכל עליי במבט מתעניין.
אני משתהה לרגע, לא בטוח אם כדאי לי לגלות לו את שמי.
"אני אלכס" אני מתעשת ואומר, וויליאן מחייך ומושיט את ידו לעברי.
"נעים מאוד" הוא אומר, אני שולח את ידי גם ולוחץ את ידו.
"אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל למה התיישבת כאן? אתה רוצה משהו ממני?" אני שואל בסקרנות.
"אני לא רוצה שום דבר ממך חבר, פשוט נראית בודד אז רציתי לספק לך חברה" הוא עונה בחצי חיוך. "אני אחד המועמדים שנולדו בפלג אומץ לב דרך אגב" הוא מוסיף.
הוא מתמודד? איך לא שמתי לב לזה מקודם?
"ובכן, נעים להכיר" אני אומר במבוכה ומחייך חצי חיוך.
"אתמול הראו לנו את הדירוג הראשון לשלב הזה, באיזה מקום היית?" וויליאם שואל ומכניס עוד חתיכת עוגה לפיו.
"רביעי" אני עונה, "ומה היה שלך?" אני מוסיף.
"ראשון" הוא עונה ביובש, כאילו לא מתגאה בכך.
"ראשון? וואו, אתה כנראה ממש טוב" אני אומר בהפתעה, גבותיי מורמות למעלה.
"אני לא מתלהב מזה יותר מדי, להפך, אני אמור לפחד" וויליאם אומר ומניח את מזלגו על צלחתו הריקה.
"למה אתה אמור לפחד?" אני שואל באי הבנה.
"כי יש אנשים קנאים מסביב, אתה צריך לזכור שזו גם תחרות בין המועמדים אלכס. ובוודאי כל אחד ירצה להגיע למקום הראשון בעצמו, ואני חייב להיזהר כי לך תדע מה חבורה של מועמדים שנולדו באומץ לב קנאים מסוגלים לעשות" מסביר וויליאם ומביט בי, מבטו חסר הבעה.
"כשחושבים על זה בעצם… אתה צודק" אני אומר תוך כדי הנהון.
"תמיד טוב להיות במקום גבוה, אבל לא במקום ראשון" הוא אומר לי תוך כדי שקם ממושבו.
"תזכור זאת, אלכס" הוא אומר ומסובב אליי את גבו, מתחיל ללכת ונעלם בין האנשים.

באולם האימונים, דבריו של וויליאם מהדהדים בראשי. 'תמיד טוב להיות במקום גבוה, אבל לא במקום ראשון'. אני מצליח למצוא היגיון בטענתו.
"היום נעבוד על שימוש ברובה" קולו של כריסטיאן מפלח את החדר ומשתיק את כולם.
"כל אחד לתפוס רובה שנמצא על השולחן" הוא ממשיך ומצביע על שולחן הרובים הארוך, "ולעמוד מול מטרה. קדימה" הוא אומר ומפנה לנו את הדרך לשולחן.
אני מתקדם בשקט ולוקח את אחד הרובים, רובה בעל קנה צר וארוך וצבעו שחור.
בחיים לא החזקתי רובה בידי, וכנראה שאצטרך להתרגל בשביל לשרוד כאן.
אני עומד מול המטרה שבין מרגרט לאלברט, הנער מפלג אוריינות שכרגע במקום הראשון.
לרגע אחד שאני חושב עליו, אני מרחם עליו. אני לא יודע אם יש כאן אנשים קנאים, אבל מה שבטוח שכולם רוצים להצליח כמוהו.
כריסטיאן עומד באמצע, בין שתי מטרות ומתחיל להסביר איך להחזיק את הרובה וכיצד משתמשים בו. אני מקשיב בשתיקה.
כאשר הוא אומר לנו להתחיל לתרגל, אני עושה כדבריו. אני מתכופף, מצמיד את הרובה ללחי ושם את אצבעי על ההדק. אני עוצם את עיני השמאלית ומכוון.
אני לוחץ בהיסוס על ההדק, קול חזק נשמע בעת יציאת הכדור מהקנה. אני מסתכל מהר קדימה, הכדור שלי פגע במטרה, אומנם לא באמצע, אך הוא לפחות פגע.
אני מרגיש את נחיל הגאווה זורם בגופי, אני הראשון שיריתי והראשון שהצליח לפגוע במטרה.
כעבור רגעים קצרים קולות היריות מתחילות להישמע, אני מסתכל על כולם יורדים ברוביהם שוב ושב ברצון להצליח.
מרגרט היא הראשונה שמצליחה לפגוע באמצע המטרה, ואני מזהה חיוך מוסווה על שפתיה האדומות.
אני ממשיך לירות, וסופר את מספר היריות שלי עד שגם אני מצליח לפגוע באמצע המטרה, אצבעותיי כואבות וכתפי ולחי דואבות מהחיכוך של הרובה המחוספס בהן.
כריסטיאן מתהלך בין המועמדים ובוחן אותם, כמו שהוא עושה תמיד.
לפתע הוא נעצר ביני לבין מרגרט ומסתכל על שנינו, אני מרגיש אי נוחות מסוימת.
"מרגרט" הוא קורא בשמה והיא מסתכלת עליו, "אומנם פגעת במטרה, אך אחיזתך לא יציבה. תהדקי את האחיזה שלך" הוא אומר לה והיא משתהה לרגע, אך עושה כדבריו.
אני מסתכל על שניהם ואז מפנה את מבטי חזרה למטרה ויורה עוד פעם, הכדור פוגע מטרה ואני מחייך לעצמי.
"כל הכבוד אלכס, תמשיך כך" כריסטיאן אומר וממשיך ללכת.
כעבור שעה של יריות והחלפת מחסניות של כדורים מריקות למלאות, כריסטיאן משחרר אותנו לארוחת צהריים ומזכיר שאנחנו חוזרים הוא מתכוון להתחיל בסבב הקרבות.
אני מרגיש את האדרנלין זורם בגופי במהירות, אני מחכה לקרבות האלה כבר מתחילת האימונים.
מרגרט, אני, איזבל ואנדי הולכים בדיבורים שקטים אל עבר חדר האוכל, בטני מקרקרת ואני מצפה כבר להגיע.
אני רואה לפתע את ג'ני הולכת כמה מטרים אחרינו, ומשהו בליבי נדלק.
"היי, ג'ני" אני קורא לה, היא מסתובבת לכיווני ומחייכת אליי את חיוכה היפה.
"בואי, תצטרפי אלינו" אני אומר ועושה בידי תנועה של 'בואי' היא מהססת לרגע אך מסתובבת לכיונינו ומתייצבת לידי.
"מה שלומך?" אני שואל אותה בחיוך, היא מרימה את ראשה מעלה ומסתכלת עליי, עיניה הכחולות פוגשות בעיני.
"אני בסדר, ומה שלומך?" היא שואלת, "אני מצוין מהרגע שראיתי אותך" אני עונה לה בקריצה, מוחי מודע לכך שכרגע פלרטטי איתה, אך זה לא עוצר בעדי להמשיך לחייך.
אני שומע את צחקוקם של אנדי ואיזבל ומתעלם.
אנחנו נכנסים יחדיו לחדר האוכל ומתיישבים בשולחן, אני שולח את ידי לקנקן המתכת שבו נמצאים המים וידי בטעות נוגעת בידה של ג'ני. היא מסתכלת עליי במבוכה, לחייה סמוקות והיא מרחיקה את ידה משלי.
אני מודע לכך שאנשי הקרבה עצמית נמנעים ממגע קרוב מדי, אך לא חשבתי שזה עד כדי כך ככה.

אנחנו חוזרים לאולם האימונים כעבור חצי שעה ונעמדים בחצי עיגול מול אחת הזירות.
כריסטיאן עומד גם הוא ליד הזירה, ולידו ניצב לוח עץ שעליו רשומים שמותינו.
"אלו הזוגות שציותי אתכם להילחם" כריסטיאן מסביר ומצביע על הלוח, "הזוג הראשון הוא אנדי ואלברט" הוא אומר.
אני מסתכל על אנדי, שנראה מבוהל ונהיה לבן יותר ממה שהוא בכללי.
אלברט מתייצב בזירה ושולף את אגרופיו, אנדי נשאר נטוע במקומו.
"קדימה אנדי, אין לנו את כל היום בשבילך" אומר כריסטיאן בזלזול ומסתכל על אנדי.
אנדי מתעשת ועולה לזירה, שולף את אגרופיו גם הוא.
אני רואה שכריסטיאן פותח את פיו בכדי לדבר, אך דלתות האולם נפתחות בפתאומיות ואדריאן נכנס פנימה.
כריסטיאן שותק ומחכה שאדריאן יעמוד לצידו.
"אני רואה שהתחלת עם הקרבות" אדריאן אומר לו, כריסטיאן מהנהן.
"הסברת את החוק?" הוא שואל, כריסטיאן מהנהן לשלילה.
"אוקיי אז החוק הוא, אתם תתחילו להילחם עד שאחד מכן לא יוכל להמשיך" אומר אדריאן, מבט נדהם מתפשט על פני כל המועמדים.
"או עד שאחד מכם ייכנע" מוסיף כריסטיאן, אדריאן מסתכל עליו בהתרסה.
"באומץ לב לא נכנעים" הוא אומר, מסתכל על כריסטיאן ואז על כולנו.
"האם זה מובן?" הוא שואל בצעקה, אף אחד לא פוצה את פיו ורק מהנהן.
"תתחילו" כריסטיאן אומר לאנדי ואלברט, ושניהם יוצאים לדרך.
אלברט עושה את הצעד הראשון, מושיט את ידו קדימה ואגרופו פוגע בלסת של אנדי.
אנדי נרתע לאחור אך ממשיך להגן על פניו. אני רואה בעיניו שהוא אבוד, אינו יודע מה לעשות.
אלברט מנסה לחבוט באנדי שוב, אך הפעם הוא מצליח להתחמק מתחת לזרועו של אלברט ובמהירות אנדי בועט בצלעותיו.
אומנם אלברט גדול יותר וחזק מאנדי, אך העובדה שאנדי קטן יותר עוזרת למהירותו.
אני מפסיק לרגע להסתכל על הקרב, ועיני מופנות לכיוונה של ג'ני שעומדת מולי.
היא נראית מבועתת מעצם הקרב, כנראה לא רגילה לראות אלימות שכזו.
אני ממשיך להסתכל עליה בשקט, עד שאני שומע צעקה המגיע מפיו של אנדי.
אני מסתכל על הזירה, ורואה את אנדי שכוב על המזרן, אפו ופיו מדממים ואנחות כבדות נפלטות מפיו.
"אנדי!" איזבל צועקת ומסתכלת עליו בבהלה, רוצה ללכת לעזור לו.
אלברט לא מוותר, הוא מתחיל לבעוט בצלעותיו של אנדי במהירות עד שגופו מפסיק לזוז.
הוא איבד את ההכרה.
כריסטיאן עולה לזירה ומסתכל על גופו של אנדי, ואז מסתכל על אלברט.
"תיקח אותו למרפאה" הוא אומר ומרים את גופו חסר ההכרה של אנדי, אלברט אוחז באנדי מתחת לבית השחי שלו וגורר את גופו החוצה מן האולם.
אני מסתכל על כולם, הם מבועתים והמומים. אדריאן מחייך חצי חיוך ומסמן עיגול מסביב לשמו של אלברט.
"הזוג הבא הוא מרגרט ואלכס" כריסטיאן אומר רגע קצר לאחר מכן, עיני נפערות לרווחה ואני מסתכל על מרגרט העומדת לצידי בתדהמה.
אם זו הכוונה של הקרבות האלה, לנסות לשרוד ולפגוע עד אובדן ההכרה ביריבך, אני כבר לא רוצה להיות חלק מהם יותר.