מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 6- פאנפיק.

בלילה, התקשיתי להירדם. אף פעם לא ישנתי בחדר עם עוד אנשים וזה ערער את תחושת הביטחון שלי.
לפני שכולם הלכו לישון, החלפנו לבגדים אחרים- בגדי פלג אומץ לב.
הרגשי אושר מסוים שלבשתי את הגופייה השחורה ומכנסי הג'ינס השחורות, וגאווה גדולה שלקחתי זוג מגפיים שחורים במידה המתאימה לרגליי.
לאחר שהתלבשנו, אני, אנדי, מרגרט ואיזבל הלכנו ביחד למשרפה. בכוונה לשרוף את בגדינו הקודמים.
תחושת האושר שהרגשתי קודם, התעצמה עוד יותר שראיתי את בגדיי פלג אוריינות עולים בלהבות.
אני לא שייך אליהם יותר, אני לא רוצה להיות שייך, אף פעם לא הייתי.
מעולם לא הרגשתי טוב כל כך אחרי שעשיתי את הבחירה הזאת.
"למה עזבת את ידידות?" אני שואל את אנדי ששוכב במיטה מעליי, קול נשימותיו רגוע ושקט. אבל אני יודע שהוא לא ישן.
"לא אהבתי את החיים שם, הכל היה מזויף" הוא עונה כעבור רגע ארוך של שתיקה.
"מזויף? מה כוונתך?" אני שואל באי הבנה.
"אף אחד מאיתנו, הם, לא באמת שמח ומאושר מטבעו." הוא עונה ושותק.
אני מפשפש בראשי, בתור הבן, הבן לשעבר, של אחת ממדעניות הסרום המצליחות ביותר של פלג אוריינות. במוחי מידע רב על כל סרום.
אני נזכר לפתע בשיחה שהרשיתי לעצמי לצוטט אליה כאשר הייתי ילד, אמי דברה עם אבי על הסרום החדש שהיא מתכננת להמציא.
"סרום השלווה, בשביל פלג ידידות" אני נזכר במילותיה.
"נותנים להם סרום נכון?" אני שואל את אנדי, ומרגיש תזוזות הבאות מן מיטתו. רגע קצר לאחר מכן אני רואה את ראשו מציץ למטה ומסתכל עליי.
"רואים שבאת מאוריינות." הוא החל לומר והביט בי בעניין.
"כן, נותנים להם סרום, סרום השלווה" המשיך והופך את טענתי לעובדה.
"כאשר גיליתי את זה, הרגשתי שכל חיי חייתי בתוך זיוף ושקר. לכן עזבתי" הוסיף וחזר לשכב על מיטתו.
"איפה מכניסים להם אותו? במים?" אני שואל בסקרנות.
"בלחם" עונה אנדי בקצרה, "אני לא ממש יודע על התהליך שזה עובר. אבל אני חושב שכאשר מכינים את הבצק ללכת מכניסים כמות קטנה מהסרום הזה, ואז כל מי שאוכל מהלחם הזה נהיה שמח יותר" הוא מסביר ואני מקשיב בתדהמה.
"זה ממש מתוחכם" אני עונה, "מתוחכם, אך רע" משיב אנדי.
"בנים אולי תסתמו את הפה?!" אני שומע את צעקתה של איזבל הבאה מלמעלה.
"סליחה" אני ואנדי אומרים יחד, אנדי מסווה את צחוקו.
אני מסתובב לכיוון אחר, עוצם את עיני ומנסה להתרכז רק בשינה.

אני שומע צליל חד שחודר למוחי ומעיר אותי משנתי, עיני נפקחות בבהלה ואני מתרומם במהירות ממיטתי.
"קדימה לקום, יש לכם חמש דקות להיות בבור" אני שומע את קולו של כריסטיאן, ואז את צעדיו ההולכים ומתרחקים.
כולם קמים ממיטותיהם, מתמחים ומפהקים.
"אין לי כוח" אני שומע את מרגרט אומרת תוך כדי שהיא נועלת את מגפיה, שיערה הארוך מפוזר על כתפיה ובגדיה מעט מקומטים מהשינה.
"אני לא חושב שכדאי שאדריאן וכריסטיאן ישמעו את זה" אני אומר לה בחיוך תוך כדי שגם אני נועל את מגפיי.
"אדריאן וכריסטיאן, נשמעים כמו צמד חמד" איזבל מתערבת ונשענת על הסולם שמחובר למיטה שלה ושל מרגרט.
"אני לא מציע שהם ישמעו גם את זה" אני אומר לה בצחוק, היא מתחילה לצחוק גם.
צחוקה חמוד ומתגלגל על הלשון.
"אני מקווה שיהיה משהו מעניין היום" אני שומע את אנדי אומר, הוא ירד ממיטתו בקפיצה בלי להשתמש בסולם ומתח את גופו לאחור.
"למה אתה מדבר כאילו אתה שנים פה ועד עכשיו לא קרה כאן משהו מעניין?" שואלת מרגרט בזלזול.
"כי ככה זה מרגיש, מג, אנו כאן רק יום אחד וזה מרגיש כאילו עברה שנה" הוא הסביר לה.
לא הסכמתי לדבריו, בשבילי הזמן עבר מהר מדי. זה עדיין מרגיש לי כאילו אני בבית של הוריי, יושב ואוכל איתם ארוחת בוקר.
אני שותק ומסיים לשרוך את שרוכי מגפיי.
באותה שתיקה אנו הולכים יחדיו אל הבור, שם מחכים לנו כריסטיאן, אדריאן ומרינה- המדריכה של המועמדים שנולדו בפלג אומץ לב.
אנחנו עומדים בשורה ואני שם לב שכריסטיאן בוהה בי ובמרגרט שעומדת לצידי.
"הוא בוהה בך" אני לוחש לה, מרגרט מסתכלת לכיווני ואז לכיוונו של כריסטיאן.
"אני לא מאשימה אותו, תראה איזה יפה אני" היא משיבה ואנו צוחקים בשקט.
"תשימו לב מועמדים" קולו הרם של אדריאן מפסיק את הרעש, כולם מפנים את מבטיהם אליו ושותקים.
"כמה כללים בסיסים" הוא ממשיך, "בשעה שמונה בבוקר עליכם להתייצב כאן בבור בשביל להתחיל ולהמשיך באימונים. האימונים נמשים משעה שמונה עד שבע בערב, יש הפסקה לארוחת צהריים. משעה שבע זכותכם לעשות כל מה שתרצו" הוא אמר.
"יהיו לכם בוודאי גם זמן חופשי בין השלבים של תהליך ההצטרפות" מוסיף כריסטיאן ומביט בנו, "אם תרצו לעזוב את המתחם, חובתכם לעשות זאת בליווי של חבר מאומץ לב" הוא אומר וממשיך להסתכל בנו במבטו החודר.
"בשלב הראשון של האימונים אנחנו נבדוק את יכולתכם הפיזית, בקרב מגע, שימוש בנשק וכדומה. בשלב השני אנחנו נבדוק את יכולתכם הרגשית, ובשלב האחרון נבדוק את יכולתכם המנטלית, התמודדות מול הפחד לדוגמא" המשיך להסביר.
"אתם תתאמנו בנפרד מאלה שנולדו באומץ לב, אך בכל סוף יום אימונים תדורגו יחדיו" המשיך אדריאן את דבריו של כריסטיאן.
"נדורג? לאיזו מטרה?" אני שואל באי הבנה, כריסטיאן מסתכל עליי במבטו החודר.
"יש שתי מטרות" הוא מתחיל להסביר "אחת, שנדע באיזה סדר לתת לכן לבחור עבודות. יש כמה עבודות נחשקות ביותר, ממנהיגות בפלג ועד להשגחה על הגדר" הוא ממשיך.
"ושנייה" אדריאן מחליף אותו, "לבחור את עשרת המועמדים הטובים ביותר שיתאימו לפלג שלו" הסביר.
"יש עשרה מועמדים שנולדו באומץ לב ועשרה עריקים, ארבעה ממכם יסולקו בתום השלב הראשון והשאר יסולקו בתום השלב האחרון" אדריאן אומר.
שמעתי כמה קריאות התנגדות שקטות.
"ומה יקרה למי שיסולק?" איזבל שואלת באי הבנה.
"יגורש מכאן, ויחיה את שאר חייו כחסר פלג" עונה לה אדריאן בחצי חיוך.
ראיתי שחור בעיני, נגורש? נחייה את שאר חיינו כחסרי פלג? זה לא בא בחשבון.
אני חייב להתעלות על כולם, אני אהיה חבר בפלג הזה.
קריאות ההתנגדות התגברו, "זה ממש לא הוגן" אמר אחד הנערים מאוריינות.
"למה? אם היית יודע את זה לא היית בוחר בנו?" שאל אותו אדריאן, הנער שתק.
"כאן באומץ לב אין פחדנים, רק אנשים אמיצים! אם אתם כאן זה אומר שלא משנה מה, אתם תעשו הכל בשביל להיות חלק מהפלג. לא משנה במה זה כרוך." אומר אדריאן והשקט חוזר לעצמו.
אני חייב להתקבל לפלג הזה, אני לא מוכן לוותר.