מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 5- פאנפיק.

כאשר כל המועמדים עומדים על קרקע יציבה, כריסטיאן והבחורה עם השיער הכחול שאת שמה אני עדיין לא יודע מובילים אותנו דרך מנהרה צרה.
בכל צעד שאני הולך, ההרגשה שאנו הולכים בבטן האדמה מתחזקת יותר ויותר.
אנחנו נעצרים באמצע מסדרון ארוך וחשוך, אנו מסתדרים בשורה וכריסטיאן והבחורה השנייה עומדים מולנו בידיים שלובות.
"כאן אנחנו מתחלקים" פוצה כריסטיאן את פיו, כל המבטים מופנים אליו.
"המועמדים שנולדו באומץ לב, ילכו עם מרינה. העריקים ישארו איתי." הוא אומר ושותק. התזוזה בשורה מתחילה ומועמדים רבים לבושי שחור מתקדמים קדימה.
"אני מניחה שלא תצטרכו סיור במקום" מרינה אומרת בחיוך, "בואו איתי" היא אומרת ומתחילה ללכת, קבוצת המועמדים אחריה.
אני שם לב שנשארנו רק עשרה מועמדים, חמישה מועמדים מאוריינות, אני ביניהם.
שלושה מועמדים מכנות, מועמד אחד מידידות ומועמדת אחת מהקרבה עצמית.
לאחר שקבוצת המועמדים מאומץ לב נעלמו מנתיב הראייה כריסטיאן חוזר להסתכל עלינו.
"שמי כריסטיאן, בדרך כלל אני עובד בשגרירות. אך בתקופת מבחני הקבלה שלכם לפלג אני אהיה המדריך שלכם" הוא אומר, אף אחד לא מביע התנגדות מסוימת.
"בן כמה אתה?" נער מכנות פוצה את פיו, כריסטיאן מסתכל עליו ומחייך לעצמו.
"שמונה עשרה" הוא עונה ביובש, מבטו של הנער מכנות הופך מסקרן להמום.
"אתה בן שמונה עשרה, וכבר עובד בשגרירות?" הוא ממשיך לשאול.
"אכן כן" עונה כריסטיאן.
הנער מתלחשש עם הנערה שלידו, שלבושה בשמלה לבנה ואז חוזר להסתכל על כריסטיאן.
"זה לא צעיר מדי?" הוא שואל באי הבנה, כריסטיאן מסתכל לכיוונו ומתקרב אליו עד שעמד במרחק שעוד סנטימטר אחד הפנים שלהם יהיו צמודות אחת לשנייה.
"מה שמך?" הוא שואל, הנער בולע רוק ופותח את פיו.
"אד" הוא עונה ומסתכל על כריסטיאן בפחד.
"כאן באומץ לב, אד, הגיל לא משנה. עכשיו אני מציע לך לסתום את פיך. כי אם הייתי רוצה לשמוע קשקושים חסרי תועלת של חבורת נערים מכנות, הייתי עושה את זה" אומר כריסטיאן ומתרחק מאד.
"כן.. כמובן" אד אומר ומרכין את ראשו.
"בואו אחריי, אני אערוך לכם סיור במתחם" אומר כריסטיאן ומתחיל ללכת.
"איזה מניאק" אני שומע את מרגרט לוחשת לי ואני מגחך, "הו כן בהחלט" אני משיב והיא מצחקקת בשקט.

אנחנו מתקדמים עד סוף המסדרון, בסופו כריסטיאן דוחף בידיו שתי דלתות כפולות ממתכת.
"זה הבור" הוא אומר ואנחנו נכנסים אחריו.
אני מצליח להבין את מקור השם, כי זו הדרך הכי טובה לתאר את המקום הזה.
זו מערה תת קרקעית ענקית כל כך שמהמקום הנמוך שבו אני עומד אני לא יכול לראות את סופה.
קירות אבן מחוספסים משתרכים כמה קומות מעליי, בתוך קירות האבן יש מערות קטנטנות שמשות לאחסון.
ישנם שבילים צרים ומדרגות שעשויות מסלעים מחברות בין המערות האלה, ואין גדרות שמונעות נפילה הצידה.
הדבר היחיד שמאיר את המקום הוא תקרת הזכוכית הגבוה שנמצאת למעלה.
אני מסתכל מטה, בכל מקום יש אנשים לבושים בשחור. הם מדברים בקולי קולות, משתמשים בתנועות ידיים, צוחקים וצועקים.
הכל כאן כל כך שונה מהתרבות המכובדת של פלג אוריינות, אך יש משהו נחמד ומספק בבלגן הזה של אומץ לב.
"אם תלכו אחריי, אראה לכם את התהום" אומר כריסטיאן ומסמן לכולם לבוא.
אנו הולכים בזהירות על שבילי הסלעים ואז אנחנו עוצרים.
אני רואה שבעוד כמה מטרים ממני, השביל מסתיים ובקיצו מותקן מחסום מברזל.
"היי, תסתכל למטה" אני שומע את קולה של מרגרט, אני מקשיב ומסתכל מטה.
במרחק של שלוש קומות מתחתינו, זורם במהירות נער ומימיו מתנגשים בקירות ובסלעים.
"הנהר הזה מסמל שיש גבול בין אומץ לב לטיפשות" צועק כריסטיאן ומנסה להתגבר על רעש המים הזורמים.
"קפיצה אמיצה, כביכול, לנהר הזה ואתם מתים. תזכרו את הזהרתי" הוא אומר, מסתובב וממשיך ללכת.
"מפחיד עד כמה שזה מדהים" אומרת מרגרט ומסתכלת על הנהר תוך כדי הליכה.
אני שותק והולך גם אני.
כריסטיאן מוביל אותנו למקום מואר יותר משאר המקומות, ובעיני נגלה אולם אוכל ענק.
רעש רב של דיבורים ושל כלי אוכל נשמע ברקע.
"יש לכם חצי שעה" אומר כריסטיאן ונעלם בין ההמולה הרבה.
"בואי נמצא מקום לשבת" אני אומר למרגרט שעסוקה בהתרשמות מן האולם.
כל העריקים יושבים בשולחן אחד, שמים נתחי בשר בצלחותיהם ומוזגים מים מקנקנים לכוסות העשויות מתכת.
אני עושה את אותו הדבר ומתחיל לאכול מנתח הבשר שמולי.
אני שומע קולות של צחוק ולעג הבאים מקצה השולחן, אני מרים את מבטי ורואה שני נערים מאוריינות מציקים לנערה מהקרבה עצמית.
"מה כל המהומה?" מרגרט שואלת, אחד הנערים מסתכל עליה.
"הנוקשה לא יודעת מה זה בשר" עונה הנער וצוחק, אני מסתכל על הנערה.
מבטה מורכן מטה, שיערה החום בהיר אסוף בתסרוקת המתאימה לפלג הקרבה עצמית, היא לבושה בחולצה ארוכה אפורה ששרווליה נצמדות לזרועותיה הרזות ובמכנסיים רחבות ואפורות, ואני מצליח לראות מבעד למבטה המורכן את עיניה הכחולות.
אני מוצא במראה הצנוע שלה משהו יפה.
"זה מובן מאליו" אני מתערב ואומר "בהקרבה עצמית לא אוכלים אוכל הנחשב למותרות" אני ממשיך ולוגם מכוס המים שלי.
"מישהו ישב יותר מדי שעות בספרייה, אה?" אני שומע קול הבא מצידי ורואה את שהנער היחיד מידידות יושב לידי ומסתכל עליי תוך כדי שהוא חותך חתיכה מנתח הבשר שלו.
"הוא מאוריינות, מה אתה מצפה?" עונה לו נערה מכנות.
אני מסתכל לכיוונה, היא יושבת מולי ושותה מכוס המים שלה.
"אחד, אני הייתי באוריינות, ושתיים, זה אף פעם לא רע לדעת משהו חדש" אני אומר לה והיא מתחילה לצחוק.
"כן, זה מה שאוריינות חושבים" עונה בחזרה, "אוי איזבל תשתקי" מרגרט לפתע מתערבת.
"הו מג תירגעי" אומרת איזבל בחיוך, "הוא יודע שאני צוחקת" מוסיפה בחיוך.
"את האמת, אני לא" אמרתי בחצי חיוך. איזבל החלה לצחוק, מרגרט אחריה ואני אחריהן.
איזבל היא נערה יפה מאוד, שיערה בלונדיני ועיניה כחולות בהירות. היא מזכירה לי במקצת את ג'פרי.
כאשר שמו עולה במוחי, אני מתחיל לחשוב עליו.
בחירתו בפלג הקרבה עצמית הייתה תדהמה מוחלטת בעיניי, ג'פרי נראה כל כך ההפך מזה.
אני מקווה שהוא יסתדר.
"ומה שמך?" אני שואל את הנער מידידות שלצידי, הוא מסתכל עליי בהפתעה ומשתהה לרגע.
"אנדי" הוא עונה לבסוף, "נעים מאוד, אלכס" אני אומר ומושיט את ידי במרחק הקצר שבינינו.
אנדי מחייך ולוחץ את ידי במהירות.

כעבור חצי בערך, דלתות אולם האוכל נפתחות ומרעש המקום הפך לשקט.
בדלת נכנס נער גבוה ורזה, שיערו החום הארוך אסוף ובגדיו השחורים נמתחים על גופו למרות הרזון שלו. בכל אחת מגבותיו מחוברות שתי טבעות מתכת נוצצות.
"מי זה?" איזבל שואלת את מרגרט, שמושכת את כתפיה בחוסר ידיעה.
הנער הזה מוכר לי, ראיתי כתבה עליו בעיתון פעם אחת.
"אני חושב שזה אחד מהמנהיגים" אני אומר להן, "אחד מהמנהיגים? באמת? הוא ילד" איזבל משיבה בתדהמה.
"כאן הגיל לא חשוב" מרגרט חוזרת על דבריו של כריסטיאן, למרות שגם היא נראתה המומה למדי.
הנער נעצר באמצע אולם האוכל וכל המבטים מופנים אליו.
"למי שלא מכיר אותי, אני אדריאן. אחד ממנהיגי פלג אומץ לב" הוא אומר.
"לכבוד תקופת המבחנים לקבלה לפג, החלטתי לפקח על המתרחש באופן אישי. אני אעקוב אחרי צעד של כל מועמד" הוא אמר.
לחשושים רבים הגיע מסוף השולחן, אפילו שמעתי את איזבל מתלחששת עם מרגרט משהו כמו 'זה לא הוגן'.
"לכל המועמדים שהם עריקים מפלגים אחרים, קומו ובואו אחריי" אדריאן אומר, מסתובב לכיוון הדלת ומתחיל ללכת.
אנחנו קמים והלכים אחריו בשתיקה וללא התנגדות.
כעבור הליכה קצרה אנחנו מגיעים לחדר גדול כמעט כמו חדר האוכל, ובו ניצבות 5 מיטות קומותיים שבסיסם מברזל.
בצד החדר נמצאת שתי דלתות, על אחת מהן כתוב מקלחות ועל השנייה כתוב שירותים.
"כאן אתם תלונו במשך השבועות הקרובים" אדריאן אומר, כולם מתבוננים בחדר.
"אני מציע שתחליפו את בגדיכם לבגדים מתאימים ותלכו לישון, מצפה לכם מחר יום ארוך" הוא אומר ויוצא מהחדר.
לרגע שוררת שתיקה קצרה ואז התזוזות מתחילות. המועמדים תופסים את מקומם במיטות.
"אני רוצה את הלמעלה!" צועקת איזבל ומטפסת מהר על אחת ממיטות הקומותיים, מרגרט מגחכת ויושבת על המיטה שלצידה.
אני מחפש מקום לישון בו, ומוצא רק מיטה אחת פנויה מתחת למיטה שאנדי הכריז עליה כשלו.
"בוא נלך להחליף בגדים" הוא אומר לי ופשט את חולצתו האדומה, חושף גוף לבן ורזה.
אני מוריד את המעיל שלי וזוכר שמשקפיי נמצאות בו.
אני מוציא את המשקפיים מהמעיל ומחזיק אותן ביד אחת.
אני לא אצטרך אותן עוד, אני חושב לעצמי, סוגר עליהן את כף ידי ומרסק אותן בשתיקה.