מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 4- פאנפיק.

אני עומד מאחורי חבורת נערים שנולדו בפלג אומץ לב ומדביק פלסטר שקוף על החתך שלי.
כאשר הנער האחרון מפלג כנות עושה את בחירתו- עריקה לפלג אוריינות, הגיע הזמן ללכת.
מבנה גופי תואם למבנה גופם של כל הנערים מפלג אומץ לב, מה שמסב לי גאווה.
אך חרדה באותו האופן.
אנו מתחילים ללכת, אני עובר ליד אנשים בבגדים כחולים שנועצים בי מבט חודר ומטריד, אני מסב מהם את מבטי ומסתכל אחורה. אל הוריי.
אמי מחזיקה את ידו של אבי, דמעות רבות זולגות על לחייה. היא מסתכלת לכיווני ומבטה פגוע ונבגד. אבי מסתכל לכיווני גם הוא, מבטו נדהם ונבגד. דמעה אחת זולגת במורד לחיו.
שני נערים מפלג אומץ לב דוחפים אותי קדימה, אני מסתכל ישר ורואה שכולם החלו לרוץ במורד המדרגות.
התחלתי לרוץ גם, מנסה לא למעוד וליפול במדרגות. הרבה זמן שלא רצתי, והייתי צריך רגע בשביל להתרגל לתנועה.
ירדנו את כל עשרים ואחת הקומות במדרגות, בחצי הדרך הרגשתי שאני מתעייף ולא יכול להמשיך יותר. אך ידעתי שמכאן אין דרך חזרה, בחרתי בפלג אומץ לב. אני לא מתחרט.
כאשר אנחנו מגיעים לקומת הכניסה ויוצאים מן הבניין, אנו ממשיכים לרוץ.
אנשי אוריינות וכנות מפנים לנו בריצה את הדרך, בשביל שלא יתנגשו באף אחד ואנו רצים ברחובות ובכבישים עד שהגענו לגשר שמעליו נמצאים פסי הרכבת.
"תתחילו לטפס! הרכבת עוד מעט אמורה להגיע!" אני שומע צעקה וממהר להגיע לאחד עמודי הברזל בשביל לטפס לגשר פסי הרכבת.
אני מחכה שעריק מפלג ידידות יפנה לי מקום ואני מתחיל לטפס. אבק רב מצטבר בידיי.
אני גבוה לכן הטיפוס אורך לי לא פחות מחצי דקה, אני עומד על רגליי ומנקה את הג'אקט הכחול שלי מהאבק שהצטבר עליי.
צפירה חזקה נשמעה לפתע, הרכבת מגיעה. הנערים והנערות מפלג אומץ לב מסתדרים בשורה ארוכה ומתחילים לרוץ שהרכבת נוסעת על הפסים, אחד מהנערים קופץ ופותח את הדלתות.
אני מסתכל על הרכבת, פחד זורם בגופי. מה יקרה לא אצליח לקפוץ לרכבת?
אני רואה שרוב האנשים כבר ברכבת, חלקם עדיין רצים וקופצים לרכבת.
אני מתחיל לרוץ בשיא המהירות, אני רואה מוט ברזל המחובר לרכבת במרחק 20 סנטימטר ממני, אני לוקח תנופה וקופץ.
אני אוחז במוט הברזל ומושך את גופי פנימה לרכבת, גופי משתפשף בדלת ואני נוחת על ברכיי.
נשמתי בהקלה, הצלחתי.
הרגשתי לפתע כאב חד המגיע מזרועי הימנית, סובבתי אותה ומצאתי שהג'אקט הכחול שלי נקרע, ושחתך עמוד ומדמם נמצא על זרועי.
נאנחתי בכאב.
"אל תתרגש מזה יותר מדי, אנחנו הולכים לקבל מלא כאלה בקרוב" אני שומע קול נשי הבא מצידי השמאלי, אני מסתכל ורואה נערה עם שיער שטני שקלוע בצמה, עיניה שחורות, גופה רזה, רגליה ארוכות ושפתיה אדומות. היא לבושה בבגדיי פלג כנות.
"אני לא מתרגש, רק המום" אני עונה לה בחצי חיוך, היא חייכה גם אליי והשעינה את ראשה על דלת הרכבת.
"שמי מרגרט, אבל תקרא לי מג. מה שמך?" היא שואלת ומושיטה את ידה לעברי.
"אלכס" אני עונה ולוחץ את ידה.
הסתכלתי על רצפת הרכבת שמתחתיי, משקפיי היו זרוקות עליה.
הרמתי את המשקפיים, קיפלתי אותם והכנסתי אותם לכיסי.
נשענתי ליד מרגרט ועצמתי את עיניי, מנסה להירגע ולהסדיר את נשימותיי.

"תהיו מוכנים לקפוץ!" אני שומע קול שמעיר אותי ממנוחתי, אני פוקח במהירות את עיניי ועומד על רגליי.
"לקפוץ?" אני שואל את מרגרט שעומדת לידי, מבטה ממקומם בנוף הנראה מהדלת הפתוחה של הרכבת.
"כנראה" היא עונה ומתקרבת לדלת, מוציאה את ראשה ממנה ומסתכלת.
"יש שם רק בניינים.." היא מתחילה לומר, אך צעקות משתיקות אותה.
"אוי אלוהים! הם קופצים לבניין הזה!" נשמע קול, נער לבוש ידידות מסתכל החוצה ונראה מבועת.
אני חייב לקפוץ, אם לא אקפוץ לא אצליח.
אני מציץ החוצה ורואה שהבניין שאליו אנו אמורים לקפוץ מתקרב, "בואי" אני אומר למרגרט ומושך אותה אחורה איתי.
"כשאני אצעק, רוצי, את רצה וקופצת החוצה מהרכבת. אוקיי?" אני שואל והיא מהנהנת בהסכמה.
אני מציץ החוצה שוב, הבניין קרוב מאוד. אני הולך אחורה ומרגרט הולכת אחריי.
אני מחכה מספר שניות ואז צועק "רוצי!" ומתחיל לרוץ ביחד עם מרגרט.
אנו לוקחים תנופה וקופצים מהרכבת, לרגע אחד אני חושש שלא אצליח.
אך רגע לאחר מכן אני מרגיש אבנים על רגליי וגבי, ויודע שהצלחתי.
אני מתנשם בכבדות אך מנסה להסדיר את נשימותיי תוך כדי. אני מסתכל סביב ומוצא את מרגרט שכובה לידי, מצחה מזיע והיא צוחקת בקול גדול.
"עשינו את זה" היא אומרת בשקט וקמה על רגליה, אני לוקח נשימה עמוקה ועומד על רגליי גם אני.
כל האנשים צלחו את הקפיצה, חוץ מהנער מפלג ידידות שצעק מקודם. הוא נשאר ברכבת והתרחק מהבניין.
באותו רגע זה, הוא הפך לחסר פלג.

לאחר שכולם סידרו את נשימתם ועמדו על רגליהם, נשמע קול שקרא לנו לבוא לקצה הבניין.
התאספנו בקבוצה אחת בקצה הבניין, כמה נערים ונערות מפלג אומץ לב הציצו מה יש מעבר לבניין ונראו מבועתים.
"שקט כולם" נשמע קול גס שהשתיק אותנו, הסתכלתי קדימה וראיתי שגבר בסביבות גיל ה-25 עומד על מעקה הגג ומסתכל עלינו. עורו שזוף ורטייה לעינו.
"שמי אלכסנדר, אני אחד ממנהיגי אומץ לב" הוא אומר וכולם מסתכלים עליו.
"כמה קומות מתחתינו נמצאת הכניסה של חברי הפלג למתחם של אומץ לב. אם אתם לא מסוגלים לגייס מספיק אומץ בכדי לקפוץ, אתם לא מתאימים לפלג שלנו" הוא אומר.
הרעש חוזר, אני מצליח לזהות כמה קריאות התנגדות מעריקים אחרים.
"מה יש בתחתית?" שואלת נערה לבושת כחול מפלג אוריינות, "אני מניח שתגלי אם תקפצי" אלכסנדר עונה לה בחיוך.
אני פוחד לקפוץ, אני מוכן לגייס אומץ לכך. אבל לא עכשיו.
נער מאומץ לב מתקדם קדימה ואלכסנדר מסתכל עליו ביובש.
הוא עולה על המעקה נושם עמוק וקפץ, כולם עוצרים את נשימתם.
אני מאמץ את אוזניי בשביל לשמוע מה קורה איתו, אך שום דבר לא נשמע.
לאחר מכן אני שומע רעש, ורואה שנערה בבגדים אפורים נדחפת קדימה ונופלת על הרצפה.
היא היחידה מפלג הקרבה עצמית שבחרה באומץ לב.
"קדימה חניכה, תעלי" אומר לה אלכסנדר, היא מסתכלת עליו בפחד וקמה על רגליה.
היא עלתה על המעקה בשקט, ראשה מורכן. היא הסתכלה מטה, נשמה נשימה עמוקה וקפצה. צווחה נפלטת מפיה.
אלכסנדר צוחק ומסתכל מטה, רגע לאחר מכן מבטו חוזר להסתכל עלינו.
אני מסתכל על מרגרט ורואה שהיא פושטת את מעילה הלבן ונושמת נשימה עמוקה.
"את קופצת?" שאני שואל אותה.
"כן" היא עונה ומתחילה ללכת קדימה, האנשים שמקדימה מפנים לה את הדרך.
היא מגיעה למעקה ועולה עליו, היא משתהה לרגע קצר ואז קופצת בשקט.
אם מרגרט עשתה את זה, הגיע הזמן שאני אעשה את זה.
אני מרים מעט את מכנסיי ומתחיל ללכת קדימה, חברי אומץ לב והעריקים מסתכלים עליי.
אני מגיע למעקה, נשימותיי מתחילות להיות כבדות, ואני עולה עליו.
אני מסתכל למטה, ברצפת הבטון שבין הבניין ממולנו נפער חור גדול באמצע.
אני מסתכל על אלכסנדר ואז על הקבוצה שמאחוריי, נושם נשימה אחת אחרונה, מכופף את ברכיי.
וקופץ.
האוויר מיילל באוזניי וליבי הולם בחוזקה רבה, כמעט עד כאב. אני בין שמיים לארץ.
אני מפחד שאוויר יגרום לי לסטות מקו הקפיצה הישר, ואני אתרסק על רצפת הבטון שהולכת ומתקרבת. אך שאני מגיע לבטון גופי ממשיך מטה, ועובר דרך החור.
אני נמצא עוד דקה באוויר, עד שגופי נוחת על רשת גבוהה, מתעופף עוד שני מטרים באוויר ואז נוחת שוב.
אני קצר נשימה, מסתכל מעלה על הבניין וצוחק צחוק שחרור.
גופי רועד ואני מנגב את הזיעה ממצחי, רגע אני קפצתי מגג של בניין.
אני מרגיש לפתע שהרשת מתעקלת וגופי מתגלגל לקיצה, יד גדולה ומושכת אותי מהרשת וכפות רגליי נוגעות ברצפה.
אני מסתכל מעלה ורואה בחור שגבוה ממני בכמה סנטימטרים ספורים. עורו בהיר אבל לא ממש ושיערו בצבע זהוב, עיניו בצבע ירוק כהה כמו שלי ושרירים רבים מעטרים את ידיו וכתפיו.
"מה שמך?" הוא שואל אותי, קולו עמוק.
"או שאתה מעדיף לבחור שם חדש, אבל תבחר טוב. אין דרך לשנות" הוא מוסיף בחצי חיוך.
שום שם אחר לא עולי במוחי, אני דווקא אוהב את שמי העכשווי. אלכס.
"אלכס" אני עונה ביובש, אך קולי חסר נשימה.
בחורה עומדת ליד הבחור שמולי, שיערה צבוע בכחול, עיניה חומות, גופה רזה, היא גבוהה
ופירסינגים רבים בפניה.
"אלכס. תכריז עליו כריסטיאן" אומרת הבחורה לנער- כריסטיאן.
הוא מסתכל עליי, "הקופץ הרביעי, אלכס!" צועק ואני שומע קריאות אהדה מאחוריי.
כריסטיאן טופח על כתפי ואומר, "ברוך הבא לאומץ לב".